קראתי הבוקר על לכתו של ד”ר איאן פרומן, אחד מהאבות המייסדים של הטניס בישראל. לפני שלוש שנים הייתה לי הזכות לבקר אותו בביתו בזמן שראיינתי ואספתי מידע לקראת כתיבת הביוגרפיה של דודי סלע.

הוא שמח לארח אותי כדי לעשות דבר שהיה דיי ברור שחביב עליו מאוד: לדבר על טניס. דיי מהר במהלך הפגישה הבנתי שלא יהיה לו המון לחדש לי על דודי עצמו, והשיחה גלשה לטניס בכלל – להיסטוריית הענף בישראל, לתפקיד הקריטי שהיה לאיאן בעיצובו, לסבב העולמי, ולשלל החלומות שהוא עדיין רוצה לממש. בין היתר, אני זוכר שהוא פירט היכן בדיוק ברמת השרון יקומו מתקנים שיאפשרו להפוך את מרכז הטניס למרכז בינלאומי שיפתח את הטניסאים הישראלים, הירדנים והמצרים ביחד, בפרויקט שיעצב לא רק את דור העתיד של הטניס הישראלי אלא גם יתרום לאחווה אזורית. כמה פעמים בשיחה הוא נאנח ואמר “אח, נמרוד, יש עוד כל כך הרבה לעשות!”

הוא הראה לי את אוסף המחבטים הישנים שלו (בתמונה), חלקם מהמאה ה-19, ואת אוסף ספרי הטניס שלו. קיוויתי מעט שהוא יעניק לי כמה מהם במתנה. בסוף הוא השאיל לי ספר זכרונות שהוא עצמו כתב – נדמה לי שקרא לו The Fun in Fundraising – ובו סיפר על כל השתלשלות העניינים בשנים בהן הקים יחד עם שותפיו את מרכזי הטניס הישראליים.

זה היה המפגש הזכור לי ביותר מכל עשרות הראיונות שקיימתי בתקופה ההיא. יצאתי ממנו עם אנרגיה וחדוות עשייה של ממש. אם איאן פרומן בן ה-84 יושב בביתו ומפנטז על כל מה שהוא עוד יכול לעשות במקום לנוח על זרי הדפנה, מי אני שאשב בבית בלי לעשות.

בעקבות המפגש והקריאה בספר הזכרונות, הוספתי לביוגרפיה של דודי פרק על הקמת מרכזי הטניס. בסופו של דבר הוא ירד בעריכה כדי שהספר יתמקד בדודי ולא יתפזר. אני מצרף כאן את טיוטת הפרק הגנוז במלואה, לזכרו של ד”ר איאן פרומן, אדם נדיר באמת שכל אוהד טניס בישראל חב לו חוב של ממש.

—

השידוך בין עולם הטניס למדינת ישראל אינו מובן מאליו. טניס לא נחשב לספורט עממי במיוחד, ודבקה בו תדמית אריסטוקרטית. התדמית הזאת אינה בלתי מוצדקת. שורשיו של המשחק באחוזות פאר של אצילי אנגליה וצרפת. מעצמות הטניס הגדולות בעולם הן, היסטורית, מדינות מערביות עשירות, שברובן מדברים אנגלית: ארה”ב, אוסטרליה, אנגליה וצרפת, בהן מתקיימים גם ארבעת טורנירי הגראנד סלאם. מי שלא יודע כמעט דבר על עולם הטניס מכיר בדרך כלל פרטים מתוך עולם הדימויים החזותי שלו: שבווימבלדון הטניסאים והטניסאיות לובשים לבן או שנשים משחקות טניס בחצאיות נאות ומחמיאות ואולי עונדות צמיד טניס. בנוסף, טניס הוא ספורט אינדיבידואלי במידה קיצונית. אין בו (כמעט) קבוצות, עזרה על המגרש ממאמן או עמית או אפילו קבוצה גדולה של יריבים שמקיפים את הספורטאי כמו במירוצים מסוגים שונים. על המגרש מתחרים שני אנשים בודדים, מופרדים מחבריהם, משפחתם והצוות שלהם בחומות של חוקים, שופטים וקהל נלהב שלרוב אינו אמפתי. אפילו היריב נמצא מצדה השני של רשת ארוכה. ישראל היא מדינת ה-“אחי” והקולקטיב. קרבות גלדיאטורים אינם חלק מהתרבות המקומית.

כיום טניס הוא בין חמשת ענפי הספורט המובילים בארץ לכל הפחות, הצלחה מסעירה במיוחד בהתחשב בתנאי הפתיחה הלא נוחים. את שורשי ההצלחה אפשר לייחס לכמה גורמים. למשל, אפשר להחמיא לשמש הישראלית. בעוד שטניסאים אירופאים נאלצים לחפש מחסה מגשם, שלג וקור במהלך חלקים נכבדים בשנה, בישראל אפשר לשחק טניס לאורך השנה כולה בתנאי שמורחים קרם הגנה ומצטיידים בבקבוק מים. בנוסף, למרות התדמית היוקרתית של הענף, הוא אינו דורש תשתיות מפוארות או מתוחכמות: לא שטחים רחבי ידיים שנדרשים לגולף, לא מסלולים ריקים, ארוכים ומפותלים עבור מרוצי אופניים או מכוניות, לא אולמות התעמלות רחבי ידיים ומלאי מזרונים ומכשירים, ולא שלג שיורד בחורפים קפואים וארוכים. מגרשי טניס יכולים להפוך גם למגרשי כדורסל או כדורגל (השמועה אומרת שטניס הוא הספורט השני הכי פופולרי אחרי סטנגה במגרשי טניס מסוימים), והקמתם זולה ופשוטה יחסית.

בנוסף לכל הסיבות האלה, ישנה גם סיבה היסטורית: הטניס בישראל התפתח בגלל שהיו אנשים שדאגו לכך וחשבו שנכון להפריח את שממת הספורט הישראלית דווקא באמצעות מחבטים וכדורים קטנים וצהובים. על מנת שהטניס יצליח נדרשו מגרשים, ציוד ומאמנים, וזאת הביאו לארץ מייסדי מרכז הטניס, ובראשם רופא שיניים יליד בדרום אפריקה בשם איאן פרומן, באמצעות תרומות פילנתרופיות.

פרומן נולד בדרום אפריקה ועלה לארץ לאחר שהתאהב בה במהלך משחקי המכביה בהם השתתף. הוא היה טניסאי מצטיין. בין היתר העפיל לסיבוב השלישי בווימבלדון כשייצג את דרום אפריקה, ולאחר מכן ייצג את נבחרת ישראל בגביע דייוויס כשחקן ומאמן. מגרשי הטניס עליהם התאמנה הנבחרת היוו עבורו מקור השראה; הם היו נוראיים.

בשנים בהן אגודות הספורט שלטו בישראל, שחקנים שהשתייכו ל-“מכבי” ול-“הפועל” התאמנו בנפרד, אפילו שהיו חברים כולם בנבחרת ישראל. שחקני מכבי, וביניהם פרומן, התאמנו במרכז טניס קטנטן ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב, בין דוכני פלאפל, צפירות רכבים שנסעו ברחובות הסואנים ובניינים שעל המרפסות שלהם ישבו מקומיים משועממים וצפו במשחקים כשהם מדברים בצעקות על פוליטיקה. במרכז היו ארבעה מגרשי כורכר שטופי חול, שאף אחד מהם לא היה בגודל תקני. גורלו של כל כדור שעף מעל הגדר היה מר, והוא לא שב לבעליו. עוד לא הומצאו הגריפים שנכרכים כיום על ידיות המחבטים ומונעים החלקה, ומרבית טניסאי העולם חיככו את ידיהם בנסורת עץ כדי שתספוג את הזיעה ותמנע החלקה. לנבחרת ישראל לא הייתה פריבילגיה כזאת – הם שפכו קוקה קולה על ידיהם לפני משחקים כדי שהידיים שלהם יהיו דביקות והמחבטים יוותרו במקומם.

מרבית מפגשי גביע הדייוויס שאירחה ישראל בשנות ה-60 וה-70 המוקדמות נערכו ברמת גן, במרכז טניס בן שלושה מגרשים מאובקים. ב-1971 ישראל אירחה את רומניה, שהייתה אחת הנבחרות החזקות בעולם. איליי נסטסי ואיון טיריאק הרומנים התערבו ביניהם מי יצליח לנצח את אחד השחקנים הישראליים בלי להפסיד ולו משחקון. יהושע “שוקה” שלם האגדי, שהיה אלוף ישראל 9 פעמים ברציפות, עמד בפרץ וניצח בשישה משחקונים מול נסטסי ובחמישה מול טיריאק. יוסף שטבהולץ לא היה כה בר מזל: טיריאק ניצח אותו בתוצאה המשפילה 0-6 0-6 0-6, ונסטסי הפסיד בהתערבות כשניצח 0-6 0-6 1-6.

במפגש מול שחקני העלית הרומנים צפו כמה עשרות אנשים שישבו בכסאות עץ שהונחו על גבי שש שורות ביציע מאולתר. שנה לאחר מכן, במפגש גביע דייוויס מול איראן, אותם כסאות ממש עוד היו שם לאחר ששרדו את החורף. הצופים שהגיעו כדי לצפות בישראל נגד איראן נאלצו לשלוף שבבי עץ מישבניהם לאורך ימי התחרות, ונבחרת ישראל אולצה לשלם על ניקוי יבש לבגדי הצופים ששרף העץ נדבק אליהם.

המתקן הצנוע ברמת גן לא תוכנן כדי לארח מפגש ספורט בינלאומי, והיו בו רק שני חדרי שירותים. לפיכך, נבחרת ישראל התמקמה בשירותי הנשים ונבחרת איראן בשירותי הגברים. לפני תחילת המשחקים, הטבע פעל את פעולותיו וכמה מהצופות ביקשו להשתמש בשירותים. נבחרת ישראל נאלצה להתלבש, לפיכך, בשיחים. הנבחרת האיראנית לא הייתה מודעת למתרחש שכן הצופים, תתברך תושייתם, הטילו מימיהם באותם שיחים ממש שמסביב למגרשים והותירו לאיראנים את חדר השירותים שלהם.

מפגשי גביע דייוויס תוכננו ככלל לשלושה ימים, אבל בגלל אורך המשחקים והיעדר התאורה, המפגש בין איראן לישראל נגרר ליומו הרביעי. כשהגיעו הנבחרות לרמת גן באותו יום עודף, גילו שמנויים מקומיים משחקים על המגרשים ומסרבים לפנות אותם, על אף שהוסבר להם שנבחרת ישראל בכבודה ובעצמה זקוקה למגרש כדי לשחקן בו בגביע דייוויס.

לאור הסיפורים הללו וסיפורים נוספים, ניתן לקבוע בזהירות המתבקשת שמצב הטניס הישראלי לא היה משובח במיוחד בשנות ה-70.

פרומן אסף סביבו צוות שהורכב מארבעה יהודים אמריקנים ומפרדי קריווין, יהודי בריטי בעל טעם בבגדים וגינוני נימוס שנראו לקוחים מבית המלוכה, והשישה שמו להם למטרה לשנות מהיסוד את עולם הטניס הישראלי. בחזונם, התכוונו להקים בישראל שורה של מרכזי טניס חדשניים, רוויי מגרשים וציוד, עליהם יוכלו להתאמן ילדי ישראל וכך יועמדו דורות של טניסאים חובבנים ומקצוענים. שיטת העבודה הייתה גיוס תרומות בחו”ל. על תקציב מדינת ישראל אי אפשר היה לבנות.

כשהפרוייקט עוד היה בחיתוליו, מייסדי מרכז הטניס גילו שגיוס הכסף לצורך בניית המגרשים היה החלק הקל. אוזני יהודי העולם היו כרויות למסר השיווקי שהושמע להם: באמצעות הטניס אפשר להגיע לילדים, לעזור בחינוכם ולהעניק להם כלים לחיים, ובנוסף לתרום לשוויון ולאחווה בין העמים בארץ הקודש. החלק הקשה יותר היה למצוא מנהיגים בישראל שירתמו לחזון. מייסדי מרכז הטניס נאלצו לרדוף אחרי ראשי עיריות ולהתחנן שיוקצו להם קרקעות עליהן יוכלו לבנות את מרכזי הטניס שחלמו עליהם.

הכסף כבר גויס לבניית מרכז הטניס הראשון שאמור היה להיות ספינת הדגל של עולם הטניס הישראלי. הודפסו עלונים מפוארים ועליהם שורטט איורים של מגרשים מטופחים שמקיפים אצטדיון רחב ידיים בעל אלפי מושבים. מרכז הטניס הראשון אמור היה לקום ברמת גן, בשטח שעליו נמצא כיום הספארי, אבל ראש העירייה, שהתלהב בתחילה מהרעיון, הטיל פצצה ברגע האחרון והתנה את פתיחתו בכך שישחקו בו רק שחקנים ששייכים לאיגוד “מכבי”. זה היה תנאי שהמייסדים לא התכוונו לעמוד בו, ותוך זמן קצר התרוצצו בשטח ג’ירפות וזברות במקום שלמה גליקשטיינים ועמוס מנסדורפים.

החיפוש אחר הקרקע המיועדת הגיע לפתחו של פסח בלקין, ראש עיריית רמת השרון שהייתה עיר מגוריו של פרומן. בלקין הגיע לפרומן לטיפול שיניים, ופרומן התלונן באוזניו על הקשיים שחווה מול ראש עיריית רמת גן. “אתה תושב רמת השרון, דוקטור, מה אתה הולך לי לרמת גן?! יש לי את המקום המושלם בשבילכם,” אמר בלקין. “יש קרקע שמיועדת למטרות ספורט, אבל השכרנו אותה והיום יש בה שדה תותים”.

התותים עדיין לא בשלו על השיחים בעת שנפתח המשא ומתן עם החקלאי בעל השדה כדי לקנות ממנו את הזכות להשתמש בקרקע.

“כמה אתה מרוויח עליהם?”, נשאל החקלאי.

“אחרי שיבשילו ואקטוף אותם, משהו כמו עשרת אלפים לירות,” הוא ענה.

“ניתן לך עשרת אלפים לירות עכשיו, ונקנה את התותים כמו שהם”.

“אבל הם לא בשלים!”, השתומם החקלאי.

“זה בסדר, אנחנו אוהבים אותם ככה”.

לאחר ששדה התותים נמחק, נתקלו היזמים בשלל קשיים נוספים במהלך הבנייה ואחריה. מע”צ, למשל, לא הסכימו בשום פנים ואופן לאפשר בנייה של כביש גישה לאתר הבנייה מאחד מהכבישים הראשיים, ולכן הפועלים נאלצו להעביר את כל חומרי הגלם והציוד דרך שדות רמת השרון. לאחר טקס ההשקה התברר שהביקוש לאימוני טניס עצום ואין מספיק מאמנים, מגרשים וכדורים כדי להכיל ולספק את כל הילדים שצבאו על גדרות המרכז. את הילדים שהגיעו למרכז בחנו כדי להבין מה רמת הספורטיביות שלהם, ואת הטובים חילקו לקבוצות גדולות בנות 12 ילדים כדי שיוכלו להתאמן במקביל על המגרשים המעטים. ילדים רבים לא התקבלו לחוגים, והביאו מבול של הורים זועמים על ראשי ההנהלה. במקביל, מרכז הטניס התחיל לייבא כדורים משומשים מארה”ב, שם נאספו על ידי יהודים מקומיים בארגזים שהוצבו במרכזי הטניס. רכבת אווירית שהופעלה על ידי מתנדבים ועובדים של מרכז הטניס הביאה אלפי כדורים משומשים לישראל בכל שנה. בשיא הפעילות, כ-20,000 כדורי טניס משומשים יובאו כל שנה מארה”ב לישראל.

שנה לאחר הקמת המרכז, נחנך בטקס רב רושם גם אצטדיון קנדה בן 5,000 המושבים, שהיה אז אחד מאצטדיוני הטניס הגדולים בעולם, ונבנה בתרומותיהם של יהודי קנדה. האצטדיון עתיד להכיל מאות משחקים חשובים, כולל משחקי גביע דייוויס וגביע בילי ג’ין קינג (לשעבר גביע הפדרציה) של נבחרות ישראל, וכן טורניר ATP שנערך בו במשך כ-20 שנים ובו השתתפו כמה מהשחקנים הטובים בעולם, כולל טניסאים ישראלים שגדלו על המגרשים ברמת השרון והגשימו את חזון מרכז הטניס.

הקשיים היו שרירים וקיימים, אבל העובדה הוצבה בשטח: בישראל הוקמו מגרשי טניס בסטנדרט בינלאומי, שהעניקו לילדים ישראלים אפשרות להפוך לטניסאים. לולא החזון, העקשות והתרומות, סביר להניח שטניס היה נותר ספורט איזוטרי לחלוטין בישראל למשך שנים רבות.

בנוסף לרמת השרון, הוקמו בישראל מרכזי טניס רבים נוספים תודות לפעילות מרכז הטניס. מרביתם הוקמו באיזורי פריפריה גאוגרפית או תרבותית כדי לאפשר לילדים מעוטי יכולת כלכלית להיחשף לטניס. אחד מהם קם בקריית שמונה.

לא קשה לדמיין את בקשת התרומה שהעלו מנהלי מרכז הטניס בפני התורמים מאמריקה כשהציגו בפניהם את הרעיון להביא את הטניס לעיר הצפונית בישראל: הילדים בקריית שמונה המופגזת מבוהלים ואומללים. הטניס יעזור להם לשכוח קצת מהצרות ויעניק להם מסגרת ואפשרות לחלום בגדול. במקרה של משפחת סלע החזון הפך למציאות.