אין להכחיש, ציפינו שדומיניק תים יתן לנובאק ג’וקוביץ’ פייט הגון בגמר אליפות אוסטרליה. מי שניצח שלושה טניסאים מהעשירייה הראשונה ברציפות בדרכו לגמר – מונפיס, נדאל, זברב – הוכיח בשנה האחרונה שהוא עשוי מחומר של אלופים. לדעתי, במהלך השנה האחרונה תים היה באופן מובהק הטניסאי השלישי בטיבו בעולם. הסיבה בגינה ידורג רביעי בדירוג הקרוב היא ההפסדים המוקדמים מדי בווימבלדון ובאליפות ארה”ב בשנה שעברה.
אולם אף אחד לא ציפה לגמר מהסוג שראינו היום. משחק פיזי וצמוד – כן. חמש מערכות – למה לא. עליות ומורדות כה קיצוניים ברמה של ג’וקוביץ’, דווקא במגרש הביתי שלו, במעמד בו לא הפסיד מעולם, היו לא צפויות בעליל. ג’וקוביץ’ פתח את המשחק היום בסערה, מתחיל מהנקודה המדויקת בה הפסיק לאחר הגמר המושלם של 2019. ראינו מעט גמגום בסוף המערכה הראשונה, אך כדור השלג שהתגלגל מאותה נקודה לא נחזה באף כדור בדולח בגלובוס. במשך שתי מערכות תמימות, נובאק ג’וקוביץ’ האמיתי, המפלצתי, הטניסאי הטוב ביקום ובוודאי בהמיספרה הדרומית של כדור הארץ, נעלם לחלוטין והתנדף מהמגרש.
באותו פרק זמן, ג’וקוביץ’ חבט טעויות לא מחויבות כחול אשר על שפת הים (40 בסך הכל בשלוש המערכות הראשונות במצטבר), לא הצליח ללחוץ בכלל על תים, הגיש נורא ונראה מובס, שמוט כתפיים, יודע דבר מה שאיננו יודעים. במשחק הזה רב היה הנסתר על הגלוי. ג’וקוביץ’ נעזר באנשי מקצוע רפואיים במהלך המערכה השלישית ובין המערכות השלישית והרביעית, אולם מה שדובר ביניהם ידוע רק להם. הצופים בבית נותרו לתהות על קנקנה של סיטואציה.
בתחילת המערכה הרביעית, עם שובו של ג’וקוביץ’ למגרש מהטיפול הרפואי שקיבל אי שם בנבכי מערכת המערות של אצטדיון רוד לייבר, המשחק התהפך על פיו. ג’וקוביץ’ חבט בכדור בביטחון עצמי הולך וגובר, ולאחר וינר נאה או הגשה איכותית הנהן לעצמו כמסכין עם מצב העניינים – “הדבר בשליטתי,” אמר לעצמו, “כך צריך להיות”.
תים צלח שני מבחנים מנטאליים לא פשוטים בדרכו לגמר, אך המבחן היום היה שונה למדי משניהם. בניגוד למשחק עם נדאל, האינטנסיביות והריכוז מצד יריבו של תים היו לא יציבים, ותים הושפע מכך היום בבירור. בניגוד למשחק עם זברב, תים התמודד עם יריב שיודע (לא חושב, לא מקווה, לא מניח) שהוא אמור לנצח, רוצה לנצח ויעשה הכל כדי לנצח. רמת ה-conviction של תים (שכנוע עצמי?), לעומת זאת, הייתה נמוכה. תים התבלבל, היסס, היה נבוך, והטעויות החלו נערמות באגף הסטטיסטי.
המערכה החמישית הייתה המותחת והצמודה ביותר במשחק. ג’וקוביץ’ אמנם שבר ראשון, אבל לתים היו הזדמנויות לשבור בחזרה, ולג’וקוביץ’ היו הזדמנויות לשבור שוב והוא נכשל בכך. תים הראה ניצוצות של היכולת שטניסאי-על אמור להפגין במערכה חמישית בגמר גראנד סלאם, אבל הניצוצות לא הציתו להבה בשום שלב. מעת שג’וקוביץ’ רכש מחדש את מנטאליות הממבה, גם אוכלי שטרודל התפוחים הקנאים ביותר ידעו שהסיכויים לגראנד סלאם אוסטרי ראשון מאז אמצע שנות ה-90 קלוש ביותר.
קשה מאוד לנצח את נובאק ג’וקוביץ’ באצטדיון רוד לייבר, ועל אחת כמה וכמה בחצי גמר או גמר אליפות אוסטרליה (שם יש לו רקורד של 0 הפסדים מול 16 ניצחונות). כל זה נכון. אך נדמה לי שהיום ראינו שוב לא רק את ההבדל בין ג’וקוביץ’ לבין יתר הטניסאים בסבב באליפות אוסטרליה, אלא שוב את הגדולה החריגה של שלושת הגדולים ביחס לכל יתר בני האנוש.
זה גמר הגראנד סלאם השני ברציפות בו יליד שנות ה-90 התקרב לניצחון בגמר גראנד סלאם מול אחד מגדולי הדור. בסופו של דבר, רצף הניצחונות של ילידי שנות ה-80 גדל לטריליון תארי גראנד סלאם ברציפות (הטניסאי האחרון שנולד בעשור אחר וזכה בתואר גראנד סלאם היה גאסטון גאודיו יליד 1978, באליפות צרפת 2004), וזה התרחש לא בגלל רמת טניס חריגה של ג’וקוביץ’ (הוא לא היה היום במיטבו) אלא בגלל איזו בלוטה במוח, חסרת שם, אולי חסרת ניחוח וצבע, שהפכה את נובאק ג’וקוביץ’, רפאל נדאל ורוג’ר פדרר לספורטאים שקשה להפסיק להרעיף עליהם סופרלטיבים שהיו נראים מופרכים בכל הקשר אחר.
אי אפשר לסיים מבלי לכתוב כמה מילים על המשך הסיפור של נובאק ג’וקוביץ’. אני מעריך שחלוקת אוהדי הטניס בעולם היא פחות או יותר 60%-35% בין אוהדי פדרר לנדאל (אוהדי נדאל ימחלו לי אם פרגנתי לפדרר קצת יותר מדי – אם כי נדמה לי שלא הגזמתי). חמשת האחוזים הנותרים חיים בעיקר בבריטניה, סין וסרביה. באי הגשום באוקיינוס האטלנטי אוהבים סקוטי מסוים. בסין אוהבים לאכול עטלפים, וגם חובבים את נובאק ג’וקוביץ’ בשיעור חריג יחסית.
סרביה היא כנראה המדינה היחידה בעולם בה נובאק ג’וקוביץ’ אהוד יותר מפדרר ונדאל. התמונה בכותרת של רשומה זו, ובה אוהד במשחק היום לבש חולצה ובה נכתב “Serbia Against the World”, משקפת נכונה את מצב העניינים. ג’וקוביץ’ סובל ככל הנראה מהפער הגדול בהיסטוריית הספורט בין שיעור קומתו כספורטאי לבין הקומה הנמוכה של האהדה אליו בענף הספורט בו הוא שולט. גם לאחר שבע זכיות באליפות אוסטרליה, הקהל במלבורן התייחס אליו היום כסתם עוד טניסאי מהשורה, והיה לצדו של תים. מדוע? האם עשה משהו שבגינו זה מגיע לו? האם זו הסיבה לכך שבטקס הענקת הגביעים היה נראה לא מחוייך באופן חריג? והאם דווקא הפער הזה יתן לג’וקוביץ’ את הדלק שידרש לו כדי להמשיך ולנגוס במעמדם ההיסטורי של יריביו הגדולים? השיירה תמשיך לעבור, ואנחנו נמשיך לנבוח (או לצייץ).
