אחרי המשחק המעולה בין פדרר לנדאל, שגרם לי לתחושות אקסטזה של ממש, שתיתי יין, אכלתי ריזוטו ונרגעתי קצת. לאחר מכן ניסיתי לסכם מה היה בו.
בכובעי כפרשן שקול ואובייקטיבי:
אחד ההיבטים הפחות מדוברים בנוגע ליריבות בין פדרר לנדאל (ויודגש: אין היבטים לא מדוברים ביריבות הזאת, ההיבט הזה פשוט טיפה פחות מדובר) הוא הצורה בה הטניס שלהם התפתח לאורך השנים. אם תצפו בגמר אליפות ארה”ב בין סמפראס לאגאסי מ-1990 ולאחר מכן בזה של 2002, מרחק של 12 שנים, תראו משחקים דומים. סמפראס מגיש ורץ לרשת, אגאסי מנסה לשלוט במשחק מהקו האחורי, לסמפראס יש הגשה וכף יד מפלצתיות וגב יד חלשה יותר, לאגאסי יש את החבילה השלמה אבל יש לו פחות נשקים וכו’. אם תצפו בהיילייטס מגמר וימבלדון 2008 ומהיום, תראו שני משחקים שונים בתכלית.
על מנת לשחק ברמה כל כך גבוהה גם במרחק 11 שנים מאותם גבהים מסחררים של גמר וימבלדון 2008, גם פדרר וגם נדאל המציאו את עצמם מחדש. פדרר שיפר את גב היד, זה בוודאי נכון, אבל יותר מכל הוא הפך לשחקן חסכוני ויעיל במיוחד. הוואן-טו פאנץ’ שלו הפך להיות הטוב בסבב, אולי הטוב בהיסטוריה. הוא עולה לרשת מאחורי חבטות עלייה יעילות אותן הוא מחפש ללא הרף, ממעט להיגרר לנקודות ארוכות (אבל בהחלט יודע לשחקן אותן כשהוא כבר נגרר אליהן), לא דואג כשהוא לא מחזיר טוב במיוחד ולא מתרגש כשהוא מאבד כמה נקודות בהגשה. הכל יעיל בצורה מעוררת השתאות, אפילו הרגשות של פדרר.
במפתיע, הטניס של נדאל התפתח לאותו כיוון ממש. על מנת להאריך את הקריירה ולהימנע מפציעות, נדאל סיגל לעצמו טניס התקפי מרהיב שרחוק כמזרח ממערב מהטניס ששיחק ב-2008 ועל אחת כמה וכמה ב-2006. נדאל יעיל במיוחד בעצמו, מרבה לגמור נקודות במהירות והוואן-טו פאנץ’ שלו שני ביעילותו רק לזה של פדרר. ההגשה השתפרה, משחק הרשת של נדאל מעולה כיום, ולמעשה במובנים מסוימים הוא משחק כמו שפדרר שיחק לפני עשור.
כשעושים את ההשוואה הזו בין עבר להווה, מבינים שהשחקן שהתפתח והשתנה יותר מבין השניים הוא דווקא נדאל. מי שזוכר איך נדאל שיחק כשהתחיל לככב בסבב ב-2005 ו-2006 חייב להתפעם מהצורה בה נדאל משחק היום. אך לסגנון הזה, שאולי מאריך את הקריירה של נדאל, מונע ממנו פציעות וגם הופך אותו לכלי התקפי קטלני, יש חסרונות, שבלטו מאוד לעין גם בגמר אליפות אוסטרליה השנה וגם במשחק היום.
נדאל ההגנתי, המתחפר מאחורי קו הבסיס ושש לשחק נקודות בנות 20 ו-30 חבטות, היה בטוח בעצמו לחלוטין. הוא ידע מה נקודות החוזק שלו ואיך להוציא אותן לפועל. הוא ידע שאם היריב שלו יגבר עליו, זה יהיה רק באמצעות טניס התקפי ללא רבב. נדאל של היום עדיין לא מרגיש נוח לחלוטין בעור ההתקפי שסיגל לעצמו. באליפות אוסטרליה שמענו התוודות מצד נדאל שהוא לא הצליח להתאמן מספיק על הצד ההגנתי, וזו הייתה אחת הסיבות למפלתו בגמר. קרלוס מויה אמר אז שהוא ניסה לשכנע את נדאל שזו לא בעיה. היום בראיון נדאל אמר שלא הצליח לחוש ביטחון בגב היד. עוד אמר נדאל שחלפו מזמן הימים שניסה לנצח את פדרר באמצעות חבטות עיקשות חוזרות ונשנות לכיוון גב היד שלו. היום נדאל פשוט מנסה לשחק את “הטניס שלו” כדי לנצח את פדרר, כמו מול כל יריב אחר. אבל אולי המחשבה הזו היא למעשה בעייתית, גם מכיוון שפדרר טוב מנדאל מבחינה התקפית, וגם מכיוון שאולי זה פשוט לא הטניס של נדאל. זה טניס של מישהו אחר, ונדאל אולי מוכשר מספיק כדי לשחק כמו פדרר, אבל לא כדי להפוך לפדרר.
מכל מקום, פדרר שיחק היום טניס נפלא. הוא הגיע חד ומרוכז, ולמעט המערכה השנייה וגמגום בסוף המערכה הרביעית לא היו לו שום נפילות מתח. אפילו בגמר אליפות אוסטרליה המופלא ההוא הרמה של פדרר עלתה וירדה. במובן הזה היום היה המשחק הכי טוב של פדרר מזה שנים, בהתחשב בבמה ובזהות היריב. פדרר זכה ביותר נקודות מאחורי ההגשה השנייה מנדאל באופן משמעותי (62% מול 48%), בנתון שאולי מספר את הסיפור כולו. פדרר פשוט התעלה על נדאל בכל פרמטר, אפילו בנקודות הארוכות. נדאל נראה רע הרבה בגלל שפדרר גרם לו להיראות רע.
הגמר יהיה כמובן סיפור שונה. ג’וקוביץ’ הוא שחקן טוב מנדאל על דשא, ובניגוד לנדאל שמתקשה מול גב היד המשופרת של פדרר, העליות התכופות לרשת וההגשות הראשונות של פדרר, ג’וקוביץ’ הוא שחקן שמסוגל לנטרל את הנשקים האלה. פדרר יצטרך להוציא את הטניס ההתקפי שלו לפועל טוב לפחות כמו היום בשביל לזכות בתואר.
ובכובעי כאוהד:
המשחק היום ללא ספק נכנס לרשימת משחקי פדרר האהובים עלי, היישר לצמרת, אי שם ליד הגמר באוסטרליה, חצי הגמר בצרפת 2011, אותו משחק עם החבטה המפורסמת באליפות ארה”ב 2009, גמרי וימבלדון 2006 ו-2007 וכד’.
אחרי הגמר ב-2017 אמרתי לעצמי בשכנוע עצמי מוחלט שכאוהד של פדרר, אני יכול להמשיך בחיי בשקט בידיעה שאותו משחק מול נדאל התרחש. כל מה שחשבתי – שפדרר הוא שחקן טוב מנדאל על כל משטח שאינו חימר, שחלק ניכר מההפסדים הכואבים של 2006-2009 היו בגלל קושי מנטאלי – התממש והתגלם בגמר יחיד. כן, הרקורד מול נדאל עדיין נותר כשהיה. אבל הזיכרון של אותו גמר, עם כל הכבוד למספרים שונים ומשונים, הוא טיעון מחץ. אחר כך נוספו גם המשחקים באינדיאן ולס, מיאמי ושנגחאי וחיזקו אותו.
לא תיארתי לעצמי שבקיץ 2019 היריבות תהיה עוד בשיאה, כשפדרר נושק לגיל 38. במשך תקופה מסוימת באמת הייתה לי שלווה סטואית בכל הקשור לפדרר. ההפסד לדל פוטרו בארה”ב? שטויות. ולגופין בלונדון? לא נורא. אפילו כשישבתי וצפיתי בפדרר מפסיד לאנדרסון בשנה שעברה, בתוך האצטדיון עצמו ממש, לא התבאסתי כמו בימים הפרועים של אהדתי הצעירה. הזכיות בווימבלדון 2017 ובאוסטרליה 2018 היו כיפיות, אבל לא מערפלות חושים.
בזמן האחרון, בו חזינו בכושר המעולה של נדאל, בקושי ההולך וגובר של פדרר לנצח במשחקים ארוכים בטורנירי גראנד סלאם, וכן בו התגבשה ההבנה שפדרר החזיר הזה לא מסתפק בזכיות של 2017-2018, חזרה האש לבעור. פדרר עושה היום דברים על המגרש שהם באמת בלתי נתפסים. פחות מחודש לפני גיל 38, הוא השחקן השני בטיבו בעולם על כל משטח שאינו חימר. דווקא בשנה בה שיחק על חימר, הוא נראה בעל סיכוי ממשי לזכייה בווימבלדון. כשנדאל נושף בעורפו יותר מתמיד, ישנה לפתע בהילות להוסיף ולזכות בתארי גראנד סלאם. אם להוסיף על כל זה, אנשים עם זיכרון קצר שתמונת חצי הגמר בפריז בין פדרר לנדאל ממלאת את כל שדה הראייה המצומצם שלהם שוטפים את הרשתות החברתיות בטיעונים מופרכים לפיהם יש במשחק ההוא איזו הוכחה לכך שנדאל טוב מפדרר ותמיד היה טוב מפדרר – כאילו יש דבר מה חדש בכך שנדאל טוב מפדרר בהרבה על חימר.
המחשבה שפדרר יפסיד לנדאל דווקא בווימבלדון, טורניר הדגל שלו, הייתה מזעזעת. אני מודה, באנושיותי העלובה דמיינתי את הטוקבקיסטים מסבירים שהניצחון של נדאל מול קשיש בן 38 מוכיח את גדולתו הנצחית, והדבר ייסר אותי. לפדרר פשוט לא הגיע להפסיד היום, לא רק לנדאל אלא גם לטוקבקיסטים. כן, פדרר טוב מנדאל על דשא. הפסד היום לא היה משנה את זה. אבל הניצחון היום, שמן הסתם יקבור את הדיון הזה לעד (לפחות את הדיון הזה), מתוק כל כך.
הדברים שפדרר, נדאל וג’וקוביץ’ עשו אמורים היו להשקיט את הרוחות. בעולם אידאלי היינו מפסיקים להזיז חרוזים בחשבוניות המטאפוריות שלנו ודנים על דברים חשובים יותר כמו אסתטיקה ורגשות עילאיים שמתעוררים בנו למראה ההתעלות של הטניסאים האלה. נראה שאין מנוס אלא להודות שאין עולם אידאלי. אנחנו כולנו אנשים, והטניס לא מעורר בנו רק התרוממות רוח והערכה, אלא גם רגשות קטנוניים ככעס וקנאה. זה חלק מהכיף. אחיי אוהדי נדאל, היום אתם בצד הלא נכון של קשת הרגשות, ואנחנו בצד הנכון שלה. זה מן הסתם עתיד להשתנות, כפי שהגלגל הזה של עולם הטניס התגלגל לו ללא הרף בעשור וחצי האחרונים. כל אחד מאיתנו שנפשו נקשרה באחד מטניסאי העל האלה יכול כבר לראות עצמו כמי שזכה בווימבלדון.
