אני אוהב את הריכוז שלך, נראה שריטלין זורם לך בדם
ואת הטופ ספין המסולסל, שיפה כמו קשת בענן
אני אוהב את הנחמדות שלך: ליריבים ולשופטי הכס
(אלא אם הם קצת יותר מדי קפדנים, כמו קרלוס ברננדס)
אני אוהב את הצניעות, לעולם אינך יהיר
את המלחמה – כשאתה רוצה אתה כמו קיר
אני אוהב את הרעב שלעולם לא יודע שובע
ואת זה שהחלטת לא להתייצב לאף משחק עם כובע
אני אוהב את מוסר העבודה הכמעט לא אנושי
אתה יודע שזה ספורט, ושום דבר לא באמת אישי
אבל יותר מכל, רפאל נדאל,
אני אוהב את זה שאני לא אוהב אותך בכלל.
האמת היא, רפא, שאני שונא אותך.
אני שונא אותך בגלל מיאמי, אי שם מזמן תחת האורות
בגלל פריז, רומא ומונאקו, ערי החימר הארורות
הגמר ההוא באוסטרליה גרם לי לאולקוס בן עשור
גם בטורנירים זניחים כמו דובאי גרמת לי ליום שחור
הניצחונות ב-2013 לא הגיעו לך בכלל
בווימבלדון ההוא היה לך מזל
מה הקטע עם השאגות המופרעות, אתה בן שנתיים?
רק בעונת החימר אין לך בעיות עם הברכיים?
אין מצב שבן אדם כל כך מזיע וצריך מיליון מגבות
הנה טיפ: תשחק בלי תחתונים וככה תחטט בתחת פחות
עצם ההגייה של השם שלך מכעיס אותי, ודרך אגב
מאחורי גבך אני קורא לך רפי נדב.
כל הפסד מוקדם שלך בווימבלדון גרם לי לאושר גמור
לצרחות של אקסטזה ממש, כשלרוב אני אדם עצור
ולכן, רפא, אני אוהב לשנוא אותך
כי קיומך בעולם בכל זאת הסב לי גם שמחה
כי בחיים עצמם אני אדם שקול והגיוני
אך בעולם הטניס אני טעון ורגשני
אני רוצה בתבוסתך בכל פעם שאתה עולה על המגרש
כל הפסד שלך מצית בי התלהבות מחדש
ולכן, רפא, אני לא מתנצל על השנאה
כי גם אם היא נובעת מקנאה
את הצרכים הקמאיים היא מספקת ומזינה
ומול המסך אכריז לעצמי: אתה חתיכת…
נובאק, אני מודה, אין בינינו קליק
אבל זה לא הזמן להתעכב על כל נקודה ופסיק
האויב של האויב שלי הוא חבר
את תפקידך ההיסטורי לא יגלם אחר
עלה על המגרש בראש שקט
פתח במהירות ואל תאט
אל תהסס, אל תתערער
מחץ את נדאל לכבודו של פדרר.
