בימים האחרונים מצאתי את עצמי מרותק לג’ירו שביקר בישראל. ביום שישי צפיתי ברכיבה נגד השעון בירושלים וביום שבת נסעתי לזכרון יעקב כדי להתקרב לרוכבים. לאחר מכן דאגתי להשלים ולבחון את סרטוני ההיי-לייטס שסיכמו את יום המירוץ, וביום ראשון נדבקתי למחשב וחזיתי ברוכבים מדוושים מבאר שבע עד לאילת. אני אוהב לצפות במירוצי אופניים כבר כמה שנים, במיוחד בזכות הצילומים המרהיבים של הרים, ערים, כפרים ומישורים ברחבי אירופה. כשטיילתי לבדי בצרפת, דאגתי להגיע למקומות שלמדתי על קיומם בזכות הטור דה פראנס.
חוויית הצפייה בארץ ישראל ממעוף ההליקופטר הייתה מיוחדת אפילו יותר. החיים שלי הרי שזורים במקומות שצולמו לפתע מזווית חדשה. ירושלים בה למדתי וגרתי כשלוש שנים, הגליל התחתון שם נמצאת משפחתי, כבישים בהם נסעתי אינספור פעמים בדרכי מצפון לדרום, תל-אביב שהיא ביתי בארבע השנים האחרונות, באר שבע בה נהגתי לאכול שווארמה בתשע בבוקר בשנותי בצבא, מכתש רמון שהוא בעיני המקום היפה בארץ והכבישים הארוכים והשטוחים שממנו ועד לאילת, בה ביליתי כנער, כחייל וגם כשופט טניס. דאגתי להיכנס לאתרי חדשות שונים ממדינות ברחבי הגלובוס ולראות מה כתבו על ישראל, מה כתבו על הג’ירו, ובמיוחד מה כתבו על הג’ירו בישראל.
הצילום היה עבורי לא רק חוויה של היזכרות ואוטוביוגרפיה אלא גם נקודת מבט חדשה ואלוהית כמעט. מהמסוק ירושלים נראתה כמו העיר הקדושה והמרהיבה עליה מספרים בתלמוד. עכו שליד הים בהקה, צפופה ומרהיבה כמו פנינה אורבנית על החוף. הבדואים באוהליהם בנגב הצהוב היו לכובשים קשוחים ומעוררי יראה של המדבר. תל אביב הייתה הר געש של שמחה וכוח חיות מתפרץ, ריקוד ושירה ואושר. ישראל כולה לבשה חג. לפתע היא נראתה לא רק קסומה ויפה, אלא גם נורמלית. מקום נהדר לחיות בו. מהגליל עד למישור החוף ומירושלים עד הנגב, המצלמה המעופפת הפליאה להביט ולגלות קסם בכל סדק ופינה. הישראלים יצאו בהמוניהם לרחובות ולכבישים כדי לעודד ולהתפעל ממאה ושמונים אנשים שמיטיבים לרכוב על אופניים, והם ברובם המוחלט אלמוניים לחלוטין עבור הקהל. בשישי, בראשון ואפילו בשבת.
כבר ברגעי הצפייה הקסומים התגנבה לליבי גם תחושה קודרת. כשראיתי את עכו היפה, נזכרתי במהומות האלימות שפרצו שם לפני כמה שנים בין יהודים לערבים. הנוף המדהים של העיר העתיקה, שהוא כולו חגיגה של רב תרבותיות ונשגבות אנושית, הזכיר לי את הרצון של שר מחרחר מלחמה ושונא אסתטיקה שהציע לאחרונה להדביק מגני דוד מנירוסטה על גגות ירושלים כדי שחלילה לא ישלטו בנוף צלבים וחצאי סהר. את הבדואים בנגב אנחנו הרי שונאים כפי שכולם יודעים. תל אביב השמחה מואשמת בניתוק וברדידות, בבוגדנות ובהתבדלות. כשפתחתי את אתר החדשות בו אני מתעדכן בדבר המתרחש בארץ ובעולם, הבחנתי בכתבה אחת של מבקר טלוויזיה אינפנטיל וצר מוחין שהאשים אותי, שיצאתי לעודד את הרוכבים, בכך שאני כלי תעמולה בידי השלטון. יום לאחר המרוץ החלו דיונים סוערים בכלי תקשורת אחרים על קיום המירוץ בשבת. בעלי הזקן הארוך האשימו בחילול ובעלי הזקן הקצר האשימו בצביעות.
כותרת של כתבה אחת הביעה את התחנונים של סילבן אדמס, האדם שתרם תשעים מיליון שקלים כדי להביא את הג’ירו לישראל (וראוי להדליק את כל תריסר המשואות בטקס יום העצמאות הבא), שלא להפוך את הג’ירו לאירוע פוליטי. הצטרפתי בלבי לבקשה שלו וניסיתי להתרכז בקסם ולהתעלם מהקדירות. אולם התחושה האפלה הייתה חזקה ממני. זה אולי באשמתי, ואולי באשמת הרעל התעמולתי שהוזרק לי לוורידים יום יום במשך שנים, בכל פעם שפתחתי חלון של אתר חדשות, בכל גלילת עכבר בפייסבוק, בשיחות ששמעתי והשתתפתי בהן במילואים, בתור בדואר, על מטוסים, באוניברסיטה, בארוחות ערב בביתי. כל עיר, רגב אדמה או אריח בקיר בישראל צועק בעיני מאבק כוחות. גם השיחים והפרחים כאן רוצים להיות צודקים.
למען האמת, אני לא יודע אם החוויה שלי משקפת את המציאות. האם ישראל הלוחמנית והקודרת באמת הוקפאה לשלושה ימים קסומים? אולי ישראל כלל לא לוחמנית וקודרת, וכל זה מתרחש רק בראש שלי או בתיבת התהודה בה אני חי? אין לי תשובות טובות לשאלות האלו.
מכל מקום, הג’ירו הראה לי את ישראל במבט חדש, רענן ושובה לב. הריבים התגמדו לפתע והפכו קטנוניים, בעוד שהתמונה הגדולה נראתה יפה ומרוממת נפש. אולם הג’ירו גם הזכיר לי שישראל לעולם לא תהיה המקום שהייתי רוצה שתהיה, מן מדינה נורמלית שמסוגלת להתרכז בטוב, ביפה ובשמח שבחיים האנושיים. אנחנו חיים במדינה שקשה לחיות בה, לא רק בגלל הפיגועים והאיום האיראני אלא בגלל משיכת החבל האינסופית. אני מתאר לעצמי שעד סוף ימי אאבק לאהוב באמת את המדינה שהיא ביתי. בינתיים אשתדל להימנע מאתרי החדשות ולנצור בלבי את צילומי ההליקופטר של עכו, ירושלים והנגב, ואצבור בלבי עוד מעט אהבה כלפי הבית.
