לפני מעט יותר משנתיים וחצי השתקעתי בתל-אביב. חצי שנה לאחר מכן סבי וסבתי רכשו עבורי זוג אופניים חדש ונפלא (כשהזכרתי לסבא לא מזמן את הרכישה, הוא טען שהם לא קנו את האופניים, אלא רק העבירו לי כסף ואני קניתי אותם בעצמי. זה טיעון כל כך מוזר עד שלא פלא שיצאתי עורך דין).
במשך השנתיים שחלפו רכבתי על האופניים לכל מקום. בכל בוקר אני חוצה את איילון אל עבר רמת גן האפורה והמשמימה, ובכל ערב אני נוסע בחזרה לתל-אביב, עליז וטוב לבב. חשבתי שהאופניים יגרמו לי להרגיש תל-אביבי, אבל לצערי טעיתי. גיליתי לתדהמתי שגם בערים אחרות רוכבים על אופניים. כך למשל ברעננה נערים רבים נוהגים בפראות באופניהם החשמליות ברחוב אחוזה, משוועים להידרס, ובהרצליה יש אפילו שביל אופניים ממש כמו בתל-אביב (לא הרחקתי צפונה מכך).
עם השנים, הבנתי שיש מספר “מסלולי כניסה” לחברה התל-אביבית. למשל, להיבחר לכנסת, להעלות מופע סטאנד-אפ, לאמץ כלב ו/או יזיזה, להכיר אישית אדם שנחשד באונס במועדונים, להיות חלק מרשימת “3 עד גיל 3” ודומיה וכו’. אמרתי נואש. לעולם לא אתקבל לחברה התל-אביבית. הדרישות גבוהות מדי, ואני בסך הכל עורך דין אפרורי שעובד במגדל משמים בעיר חסרת אופי.
אך אז גיליתי להפתעתי שיש מסלול נוסף אל לב החברה התל-אביבית. ראיתי אותו מופיע בכמה וכמה סטטוסים בפייסבוק ועשיתי אחד ועוד אחד. אני צריך שיגנבו לי את האופניים. כן כן. עלי לקשור את האופניים ברחוב התל-אביבי ולקוות שאריתראי מדרום העיר יחליט שהסיכוי גובר על הסיכון, ישלוף מסור אימתני, ינסר את המנעול שהוא כאשליה של חוף מבטחים עבור אופני, וירכב לו ברוגע לעבר שכונת שפירא (או איך שלא קוראים לשכונות האלה בדרום העיר).
והיום סוף סוף זה קרה! בערך. כשיצאתי מהאוניברסיטה אחרי יום ארוך ומספק של קניית דעת, גיליתי לאושרי הענק שאריתראי מדרום העיר פירק וגנב את הגלגל האחורי של האופניים שלי. סוף סוף אני תל-אביבי! ועתה בכוונתי לבצע את טקס החניכה המסורתי ולכתוב על זה סטטוס בפייסבוק שיאשר את השתייכותי לבועה הקסומה של התל-אביבים. במחקרי רב השנים גיליתי שהסטטוס מורכב לרוב משלושה חלקים: א. קינה על גניבת האופניים; ב. חלק מורכב מעט שתלוי בזהות הכותב. שמאלני יכתוב בו “אם מישהו ראה את האופניים שלי בבקשה צרו קשר” (כי לא נעים לו לכתוב שהוא יודע שאריתראי מדרום העיר גנב אותן), מצביע יאיר לפיד יכתוב “אם מישהו יודע איפה אני יכול לחפש אותן שיגיד לי” (כי הוא רוצה שמישהו אחר יאשים את האריתראים מדרום העיר בגניבה), וימני יכתוב “אל דאגה, כבר הלכתי לחנות האופניים של מוטומבו בשכונת שפירא ודרשתי בחזרה את אופני. ממליץ לכולכם לעשות כמוני”; ג. כתיבת איחולים ארסיים לגנב.
אז היר וי גו:
גנבו לי את הגלגל האחורי מהאופניים וזה ממש מבאס אותי. אם מישהו ראה את הגלגל, בבקשה שיצור איתי קשר. אני מצרף כאן תמונה של האופניים עם הגלגל הקדמי. הגלגל האחורי מאוד דומה לגלגל הקדמי כך שקל לזהות אותו. ולגנב אני מאחל רק דבר אחד. אני מאחל לו שיגנוב עוד המון גלגלים ואפילו שלדות, כידונים וכסאות. שיקים עסק גדול בשכונת שפירא שמוכר חלקי אופניים. הלוואי שהעסק יצליח מאוד והגנב יעשה אקזיט ענק וילך ללמוד משפטים כדי לצאת ממעגל העוני והפשע. הלוואי שיגלה שצפונות בו יכולות אינטלקטואליות גבוהות מהממוצע והוא יתקבל ללימודי משפטים באוניברסיטה. במהלך השנים בתואר, אני מאחל לו שיהיה לו ממש כיף, ושילך לכל מני מסיבות דירה של סטודנטיות ויתמזמז שם עם בחורות מפוקפקות, ושהאגו שלו יתנפח. אני מאחל לו חלומות גדולים על ערימות של כסף, ואני מאחל לו שבסוף התואר יזמינו אותו ל-“סיור משרדים” בין משרדי עורכי הדין הגדולים והשותפים הבכירים יספרו בנינוחות על התיקים המרתקים שהם אחראיים להם, על הקשרים שלהם עם הטייקונים ועל כך שהקיר בסלון שלהם מצופה במטבעות של עשרה שקלים. אני מאחל לגנב שיתקבל להתמחות במשרד יוקרתי ויגיד לעצמו “הו הו הו, הנה כל ציפיותי מעצמי מתגשמות, אני מוכשר בצורה בלתי רגילה”. אני מאחל לו שידמיין כיצד הוא עובד בעבודה סקסית בטירוף ומרוויח בוכטות. שיחלום כיצד הוא שותה ויסקי בהפסקת הצהריים, ומטריד מינית כאוות נפשו שכן במעמדו מותר לו וזה אף מצופה ממנו. ואו אז. או אז יגלה הגנב שהכל תרמית. שלעבוד שתים עשרה שעות ביום זה חרא. שהוא בכלל לא כזה אדיר כמו שהוא חשב, ויש עוד מיליון כמוהו. שעשרת אלפים שקלים בחודש זה בכלל לא בוכטות. שאין ויסקי. שאי אפשר להטריד מינית. שהפער העצום בין החלומות הנשגבים שלו לבין קרקע המציאות הוא בלתי ניתן לגישור, ושעליו להבין מחדש את כל מה שהוא חשב על העולם מאז היוולדו. אני מאחל לגנב שיקרא כתבות של צליל אברהם ויחוש עמן הזדהות. יא גנב בן זונה. קח את הגלגל המחורבן שלך ודחוף אותו לתחת.
