לפני ארבע שנים סיימתי לרוץ את חצי מרתון תל אביב בזמן של שעה, ארבעים ושלוש דקות וחמישים ואחת שניות. שיא אישי. לא רצתי כל כך טוב. פתחתי מהר מדי, סיימתי לאט מדי, והתוצאה הייתה איטית מזו שציפיתי לה, שכן ההכנה שלי למרוץ הייתה מצוינת. המרוץ התקיים ביום שישי. ביום רביעי באותו השבוע נבחנתי בפעם האחרונה בתואר הראשון (בדיני משפחה, קיבלתי בערך 70), ביום חמישי פיניתי את הדירה שלי בירושלים, ביום שבת עברתי לתל אביב וביום ראשון התחלתי להתמחות במחלקת הקניין הרוחני במשרד ש. הורוביץ ושות’.
כשהתהלכתי במתחם המרוץ כדי להסדיר את הנשימה עלו דמעות בעיני, וחשבתי בהתרגשות על הפרק החדש שנפתח בחיי ועל הפרק הנפלא שנסגר בהם. תקופת התואר הראשון הייתה היפה בחיי עד אז. הייתי אופטימי גם בנוגע לשבירת השיא האישי בחצי מרתון.
היום שברתי לראשונה את אותו שיא בן ארבע שנים, והעמדתי אותו על שעה, ארבעים ושלוש דקות ושלושים ושבע שניות. מובן שהתוצאה בחצי המרתון, יפה כשלעצמה (אם כי לרצים מסוימים מבין קוראי שורות אלה היא בוודאי נראית טריוויאלית ולא מרשימה), היא מטאפורה בלבד. המעגל בן ארבע השנים שנסגר היום אינו רק שיפור של שיא אישי בריצה, אלא מן מחזור חיים שעבר עלי ושאת תומו סימנתי היום.
במרבית ארבע השנים האחרונות הייתי אדם לא שמח, נטול השראה, לכוד בשלשלות בלתי נראות, עובד בעבודה ששנואה עלי. בבקרים התבוננתי על ידי ולא ראיתי את השלשלות למרות שחיפשתי אותן. בערבים רכבתי על אופני בחזרה הביתה והרהרתי בהן. לא היה לי בחיי דיאלוג פנימי שחזר על עצמו מספר כה רב של פעמים. אתה עובד הרי בעבודה מכובדת, שמאפשרת לך לטוס לחו”ל ולאכול במסעדות ולחסוך כסף. יש בה אתגר אינטלקטואלי ואתה מוקף בה באנשים איכותיים. תפסיק להיות מפונק.
ת-פ-ס-י-ק ל-ה-י-ו-ת מ-פ-ו-נ-ק.
הטחתי בעצמי את המשפט הזה מאות פעמים בשנים האחרונות מסיבות ברורות. הרי מצבי היה מצוין, כביכול, והייתי במסלול הנכון. הסביבה שלי אותתה לי להפסיק להיות מפונק, וכמוה גם המשפחה שלי, וכתבות בעיתונים ופוסטים מהבלוג של הסולידית. קראתי על הקשיים של דור הוויי. אמרתי לעצמי שאני לא חלק ממנו. איני רודף חידושים, שונא שגרה, שורץ ברשתות חברתיות, מבכה על מר גורלי במקום לשנות אותו.
ניסיונות ההתמודדות שלי עם המועקה הקיומית היו רבים ומגוונים. טסתי לחו”ל וטיפסתי על הרים מושלגים. קראתי ספרים. התחתנתי עם דורין הנפלאה ואפילו אימצנו חתולה, התפקדנו למפלגת העבודה והצבענו לאבי גבאי. צפיתי בפדרר. התייעצתי עם יועצת תעסוקתית וגם עם פסיכולוגית. רצתי, אבל לא הצלחתי לרוץ באותה חדווה בה רצתי לפנים. נזכרתי בשמחה במסלול הריצה הקסום שלי בפארק המסילה בירושלים, והתבאסתי על מסלול הריצה שלי בפארק הירקון. לפני כל חצי מרתון שכיוונתי לשבור בו את השיא האישי שלי נפצעתי או חליתי ונבצר ממני לרוץ מהר. כשרצתי, הרגשתי שאני בורח ממשהו או שאני רודף אחרי משהו שאיני יודע מהו. אולם במקביל, הריצה הייתה לרוב פרק הזמן היחיד במהלך השבוע בו הייתי לגמרי לבדי, מוקף רק במחשבות, בלי מטלות לעבודה, בלי נוטיפקציות בפייסבוק, בלי מישהו לשוחח איתו. במהלך הריצה העימות הפנימי שהייתי שרוי בו נכח במיוחד.
הרגשתי לפעמים שהרצון האמתי היחיד שנשאר בי הוא מצוותו של אלבר קאמי, למרוד, למרוד, למרוד. לא ידעתי במי או במה אני רוצה למרוד או כיצד מורדים. כמו סיזיפוס, ניסיתי לגלגל את האבן לפסגה וכל פעם היא גברה עלי והתגלגלה מטה. תפסיק להיות מפונק, הרגשתי כשהיא ברחה מידי. כל פעם הסתכלתי על פרקי כף ידי ולא ראיתי את השלשלות, אז התחלתי שוב לגלגל את אבן מעלה במעלה ההר, וחוזר חלילה.
ההתפטרות, קצת כמו השיא האישי, היא רגע שאין לו שום חשיבות כשלעצמו. בניגוד למה שחשבתי, לא אחזה בי שום שמחה ברגע ההתפטרות, בין היתר כי משרד עורכי הדין שעבדתי בו היה מקום עבודה מעולה, בו הייתי מוקף באנשים נפלאים. כל המלל המבולבל הזה מטרתו לא לספר על כך שהתפטרתי, אלא על החיים עצמם, שמתחוור לי אט אט שהם מן כאוס בלתי נשלט שמורכב מעליות וירידות שלעתים קשה להבחין בהן מכיוון שהן מורכבות מאינספור רגעים, רגשות ומחשבות, שההתבוננות בהם היא כמו התבוננות בחלקי פאזל בן מאות אלפי חלקים, שרק כאשר מסיימים להרכיב אותו מסוגלים להבין איזה סיפור מספרים חייך. בתקופות מסוימות הצטיינתי במלאכת הרכבת הפאזל ובתקופות אחרות, כמו התקופה שאני מקווה שהשארתי מאחורי, נכשלתי במלאכה.
גם העבודה השנואה עצמה, עריכת הדין, היא לא הסיפור כולו. כדי להפסיק לגלגל את האבן לפסגה הייתי צריך לדבר עם עצמי ולסרוק כל מני פינות מוזנחות בקישקע המטאפורי שלי שלא ראו אור יום מזה שנים. כל מני דברים שתמיד הנחתי שייפתרו מעצמם בעתיד המתינו לי, לא פתורים, וכשהעזתי להרהר בהם סוף סוף הרגשתי הקלה עצומה, כאילו הסירו מעל כתפי משקולת שאפילו לא שמתי לב לקיומה.
תהליך הריגתו של הסיזיפוס שבי היה ארוך ומורכב, ואני לא בטוח שהוא הושלם או שאי פעם יושלם. יכול להיות שהחיים הם פשוט לא מה שהבטיחו לי. אולם בחודשים האחרונים, בזכות עבודה עצמית, בזכות שיחות וחוויות וכל מני רגעים של תובנות והשראה, ובעיקר בזכות בת הזוג שלי שהיא אדם יוצא דופן, הגעתי לתובנות חדשות ומרגשות ואפילו פעלתי לפיהן. אני מרגיש שהשלשלות הוסרו סוף סוף. אני מחכה לעתיד בשמחה. עננים כבדים שהסתירו את שדה הראייה שלי נעלמו מהאופק, הנוף שנגלה אלי יפה, ואני יושב ומתבונן בו ומתפנק בהנאה. עכשיו מתחילות ארבע השנים הטובות.
