רפאל נדאל צלח את ניק קיריוס, 3-6 6-3 6-7 6-7.
מבחינת נדאל מדובר בניצחון חשוב מאין כמוהו. על הנייר, קיריוס היה המכשול המשמעותי ביותר של נדאל בדרך לרבע הגמר ואולי גם בדרך לחצי הגמר, בהתחשב בכך שבהמשך הטורניר הדשא, שאיטי ממילא השנה, יאט אף יותר ככל שהימים יחלפו. צ’יליץ’ שאמור היה לשחק מול נדאל בשמינית הגמר הפסיד היום, וצונגה מולו ישחק נדאל בסיבוב השלישי הוא אכן יריב קשוח אך לא כפי שהיה לפני חמש שנים.
פעמים רבות טניסאים בכירים ששורדים מבחן כל כך משמעותי בסיבובים המוקדמים, בו נראו פגיעים ואנושיים, משתמשים במשחק הזה כקרש קפיצה. השעות הרבות על המגרש והידיעה שגברת על קושי של ממש לא מוציאות לטניסאים הגדולים את המיץ אלא להפך.
באשר לקיריוס הכל כבר נאמר ולכולם יש דעות מוצקות לגביו, בין אם אהבה או שנאה. הוא בהחלט המשיך לשפוך היום שמן למדורת הדיון שסובב סביבו עם החבטה העצמתית לכיוון הגוף של נדאל, הוויכוחים עם השופט, התלונות על כמות הזמן שנדאל נוטל לעצמו לפני הגשות ובעיקר התגובות שסחט מנדאל שהן לא שגרתיות – מצחוק של חוסר אמון, תלונות לשופט, מבט זועם כלפי קיריוס ומבטים מתוסכלים ומבולבלים לעבר הצוות שלו. נדאל הודה בראיון אחרי המשחק שאיבד ריכוז במהלך המערכה השנייה בעקבות הדיון הארוך של קיריוס עם שופט הכסא שעלה לו באזהרה, אבל סירב להשליך בוץ לעבר קיריוס ושיבח אותו על הטניס האיכותי שלו. כל ההבדל בין מקצוען מושלם לבין ניק קיריוס על רגל אחת.
אני לגמרי לא משתגע על ההתנהגות של קיריוס. הוא אינו מודל לחיקוי והתירוצים הניו אייג’יים שהוא נותן לחוסר הכבוד שהוא מפגין – “זו הדרך שלי ולכל אחד יש את הדרך שלו” – מגוחכים בעיני. מצד שני יש משהו מרתק בצורה בה הוא מהלך על הקו הדק שבין אסור למותר ובין גאונות לטמטום. במידה רבה הוא מרחיב את גבולות המשחק ומלמד אותנו דברים שלא ידענו על האפשרויות שגלומות בעולם הטניס.
