דעיכתה של אימפריה היא איטית ומייסרת. מי שיושב על כס הקיסרות לא יכול לעולם לנוח על זרי הדפנה. המלחמה לשמור על מעמדו היא בלתי פוסקת. בשיא האימפריה הדברים נראים ורודים, כמובן, אלא שהשיא לא ימשך לעד. גם האימפריה הרומית, זו ששלטה באירופה במשך כ-500 שנים, נצח במונחים היסטוריים, קרסה אל מול גלי הצבאות הגרמאניים שפלשו אליה (שכונו בכינוי המזלזל “ברברים” שכן אתרע מזלם לא להזדהות עם האימפריה אותה השמידו), לא לפני שהתפוררה התפוררות פנימית עקב הנהגה כושלת ועייפות החומר.
היסטוריונים יתווכחו, אולי, על נקודת השיא של אימפריית פדרר. נראה שמרביתם יסכימו שהיא התרחשה בשנת 2009, עת זכה פדרר בתואר הראשון שלו באליפות צרפת ושבר את שיא הזכיות של פיט סמפראס בטורנירי גראנד סלאם. דעות מיעוט יצביעו אולי על שנת 2006 בה פדרר ניצח ב-92 משחקים מול 5 הפסדים, או אפילו על שנת 2017 המאוחרת בה פדרר זכה בשני תארי גראנד סלאם בגיל מתקדם וניצח ארבע פעמים את יריבו המר נדאל.
אלא שעל הנקודה המדויקת בה ברור היה כי לאימפריה אין תקומה כנראה תהיה הסכמה רחבה: גמר וימבלדון 2019 ושתי נקודות המשחק ההן. כשחושבים על זה, נראה שהגמר ההוא עשוי להיזכר כתיאור בקליפת אגוז של הקריירה הפדררית כולה – הוא היה טוב מיריביו. אולי אפילו טוב בהרבה. אך אותו דבר חמקמק שנקרא “וינריות” או “חוזק מנטאלי” לא היה איתו ברגע המכריע, בו יכול היה אולי להציל את מעמדו כקיסר עולם הטניס ולקבע אותו לעוד שנים קדימה.
אך לא על פדרר או הקריירה שלו אני כותב היום, אלא עלינו, נתיני הקיסרות. לא נולדתי אוהד פדרר. נכבשתי על ידי הממלכה המתהווה אי שם לפני עשור וחצי, עוד לפני שפדרר זכה בתואר הגראנד סלאם הראשון שלו. צפיתי בפדרר נע על החימר במינכן ב-2003 וידעתי שהוא השחקן שחיכיתי לו, זה שיביא את המשחק שממילא יפה בעיני יותר מכל משחק אחר לדרגת אסתטיקה חדשה. כפי שקורה לעתים נדירות מאוד בעולם הספורט, ההבטחה קוימה. האסתטיקה שולבה, כפי שקורה לעתים נדירות עוד יותר, בהצלחה מסחררת. היה כמעט לא נעים להיות במחנה פדרר בשלבים מסוימים. זה היה טוב מכדי להיות אמיתי.
ספורטאי אהוב הופך לעתים להיות אווטאר של האוהד; התגלמות, לכאורה, של מאוויו ואף עצמיותו בגופו של אדם אחר. ההזדהות חוצה את גבול ההזדהות הרגילה של אדם עם רעו. דמעותיו של הספורטאי – דמעותיך. הישגיו – הישגיך. הערכים שהוא מייצג – ערכיך. מי שעשה לו ספורטאי כגילום עצמו נושא את כל מעשי הספורטאי על מצחו. רוג’ר פדרר, מבלי משים, ייצג את כל אוהדיו בכל משחק. הוא נשא על גבו שק מלא ברגשות של מיליונים. נתלינו בו.
בחברת אוהבי הטניס בה כל אוהד עושה לו אווטאר, נקשרות נפשות ההמונים המגולמות על ידי אותו אווטאר זו בזו. אם נפשכם נקשרה בנפשו של רוג’ר פדרר, בוודאי הלכתם פעם ברחוב וחזיתם באדם שמתהלך עם כובע הנושא את סמל ה-RF המפורסם. הייתם לרגע כשתי דבורים פועלות הכפופות למלכת הכוורת השוויצרית. שניכם בחרתם בה, ומכיוון שבדמיונכם האווטאר מגלם אתכם עצמכם, שניכם שייכים בדמיונכם לממלכת בעלי הטעם הטוב, מביני העניין, ומעל לכל המצליחנים, התומכים בסדר הדברים הטבעי והנכון, אולי אפילו העליונים מוסרית. כך נראית אימפריה מודרנית.
האימפריה הרומית חוסלה כשצבאות הברברים פלשו אליה. ביקום הטניס חוק שונה, ידוע לכל ובלתי כתוב: המחזיק בשיא תארי הגראנד סלאם מחזיק בקיסרות. האימפריה הפדררית החזיקה בכס במשך עשור, אך כעת נראה מנוי וגמור כי אלה הם ימי האימפריה האחרונים. הברברים מתדפקים על הדלתות.
ספטמבר, 2019. מספר הקסם הוא 20. נראה ברור למדי שנדאל יזכה השבוע בתואר ה-19 שלו, והתואר ה-20 נראה מן הסתם באופק האדום בצרפת. ג’וקוביץ’ עומד על 16, אך הוא נראה חזק אף מנדאל, ולא מסתיר כי שאיפתו היא השיא. פדרר עצמו, בגיל 38, נראה כיום כמי שתש כוחו.
בנפילתן של אימפריות אמיתיות מתחוללים הרס ומוות. בנפילת אימפריית פדרר – ויכוחים במרשתת. נאמני נדאל וג’וקוביץ’ צובאים על הגדרות. הם תובעים לעצמם את מעמד האווטאר שלהם כשליט החדש. כך, מן הסתם, ראוי. זוטות דברים, יגיד מתבונן מבחוץ שאינו מבין דבר וחצי דבר. איזו תמימות. הרי המספר הקדוש הוא הכל.
הסוף ידוע מראש ובלתי נמנע. הביצורים האחרונים נפלו. נותר עתה רק להתבונן אחורה לימי הזוהר. כמה ימים זוהרים היו, אלי. מול סמפראס ומול אגאסי, מול יואיט, נלבנדיאן וסאפין, מול רודיק, ולאחר מכן מול נדאל וג’וקוביץ’ ומארי, ועמוק יותר אל העתיד מול צ’יליץ’ וראוניץ’ ודימיטרוב ומול ילדים שנולדו בסביבות הזמן בו פדרר זכה בטורניר הנוער בווימבלדון. לאורכם ולרוחבם של כמעט שני עשורים, בתקופות חיים שונות: בבית הספר, בצבא, בטיול במזרח אסיה ובדרומה, במהלך הלימודים לתואר, בימים קשים במשרד, בלילות ובימים, רגעים שחזית בהם בזכות כך שתירצת, שהתחמקת, שנלחמת כדי להישאר ער, שקמת בשעות שאינן שעות, כשהתווכחת עם מלצרים כדי שישדרו את המשחק בכל מני פאבים ומסעדות בימים שלפני הטלפונים החכמים, כשהתווכחת עם קישורים פגומים בימי הסטרימינג באינטרנט, כשקמת משולחנות ארוחות משפחתיות בחוסר נימוס כדי לחזות בדבר החשוב ביותר בעולם.
כל אותם זכרונות קשורים קשר בל ינתק מדרכו של פדרר. החרדה, התקווה, העצב, השמחה העצומה, המתפרצת, הבלתי נשלטת, היו כולם הזדהות עמוקה עם כיבוש האימפריה הפדררית. היינו שם בכל שלב של המסלול, עד השיא ולאחריו, והדרך הזו היא שנתנה לנו את התחושה כאילו אנחנו, ישובים על ספתנו, בטננו מלאת הבירה מתהפכת מעצבנות, כבשנו את הדרך יחד איתו. כעת, זו האימפריה שלנו שאובדת.
נעמוד על החומות ונצפה בברברים נכנסים לעיר. היו ימים טובים, חברים. נתנחם בכך שזוהר שמעה של רומא לא דעך גם 1,500 שנים לאחר נפילתה. נתנחם בכך שכל אימפריה תרצה תמיד להיות רומא.
(תמונת הכותרת: Asher B. Durand, The course of Empire (Destruction of Rome by the Visigoths), 1863)
