קשה להוסיף ולכתוב על משחק שכל מאפייניו ידועים זה מכבר. פדרר וג’וקוביץ’ נפגשו 47 פעמים במשחקים מקצועיים, בהם התרחש כבר כל דבר אפשרי – מה-חבטה של פדרר בחצי גמר אליפות ארה”ב 2009 וה-חבטה של ג’וקוביץ’ בחצי הגמר של אותו טורניר ב-2011, מהקלאסיקה של חצי גמר אליפות צרפת 2011 אל הקלאסיקה של גמר וימבלדון 2014 (משחק קלאסי, מעולה ממש, שנדחק לשולי התודעה ההיסטורית בגלל הגמרים של 2007-2009).
אני אומר תמיד שמבין משולש היריבויות של הנפילים, היריבות בין פדרר לג’וקוביץ’ היא האהובה עלי. אין לה את המטען הרגשי המאסיבי שנלווה למשחקים בין פדרר לנדאל, ובנוסף המאץ’ אפ בין השניים מהיר יותר, אגרסיבי יותר וטקטי פחות. פדרר אמר פעם שבעוד שהמשחקים בינו לבין נדאל רוויים באסטרטגיה ונוטים להיות דומים, מול ג’וקוביץ’ זה פשוט מטווח בו כולם שולפים את הנשקים שלהם והמהיר והחזק מנצח.
הבעיה העיקרית עבור אוהדי פדרר היא שבשנים האחרונות, ג’וקוביץ’ פשוט מהיר וחזק יותר. אם בתחילת דרכו של ג’וקוביץ’ כסופרמן עוד נראה היה שלפדרר יש את הקריפטונייט כדי לנצח אותו (ולראיה המשחקים באליפות צרפת ובווימבלדון ב-2011-2012, ותכל’ס גם חצי הגמר בארה”ב ב-2011 שפדרר היה אמור לנצח בו), בהמשך היוצרות התהפכו ופדרר נותר חסר מענה ליכולת של ג’וקוביץ’, במיוחד בטורנירי גראנד סלאם. ההצגה של ג’וקוביץ’ מול פדרר בחצי גמר אליפות אוסטרליה 2016, בה ממש מעך אותו, הייתה אחת מתצוגות הטניס הכי מרשימות שראיתי בחיי. ג’וקוביץ’ פיצח את הסיפור הזה של פדרר ולא התבייש להשוויץ בזה.
מאז אותו משחק במלבורן, השניים נפגשו רק פעמיים. בגמר בסינסינטי פדרר ניסה לשחק את הטניס הנכון למפגש מסוג זה – סופר אגרסיבי, רודף אחרי הקווים ורץ לרשת – אבל שיחק נורא ואיום והפסיד בקלות. מהמשחק הזה אפשר ללמוד מה קורה כשתוכנית משחק אגרסיבית לא יוצאת טוב לפועל, דבר שבהחלט עשוי לקרות גם היום. בחצי הגמר בטורניר המאסטרס בפריז התקיים משחק מרתק ואיכותי, בו ג’וקוביץ’ התעלה על פדרר לאורך שלוש מערכות תמימות, הגיע לתריסר נקודות שבירה ולא הצליח להמיר אפילו אחת מהן, ולבסוף ניצח בעור שיניו בשובר שיוויון מכריע. מהמשחק הזה אפשר להבין כמה משחקוני ההגשה של פדרר קריטיים. לג’וקוביץ’ תמיד יהיו יותר הזדמנויות במשחקוני ההגשה של פדרר מאשר ההפך, ופדרר חייב להיות מרוכז לחלוטין כדי להדוף אותן.
בניגוד לנדאל, שיש לו חולשות ידועות על דשא, לג’וקוביץ’ יש הרבה פחות חולשות, אם בכלל. הוא זז על הדשא טוב הרבה יותר מנדאל, מגיש טוב יותר ממנו, ובעיקר, הכי חשוב, מחזיר טוב ממנו. הקיריוסים והאיזנרים שמאיימים על נדאל על דשא לא מזיזים לג’וקוביץ’, שיודע לנטרל את ההגשה של כל מגיש אימתני. זו תהיה הבעיה הכי גדולה של פדרר היום; אפילו אם יכניס הגשות ראשונות באחוזים גבוהים יחסית, ג’וקוביץ’ שהוא המחזיר הטוב ביותר בכל הזמנים (בעיני אין בכלל תחרות, סליחה אגאסי) יכול ביום טוב שלו לנטרל את החוזק הזה של פדרר.
מה בכל זאת עובד לטובת פדרר? ובכן, ראשית כל הוא רוג’ר פדרר. אם יצליח להוציא לפועל את תכנית המשחק האגרסיבית שמן הסתם יגיע איתה היום למגרש, גם ההגנה הג’וקוביצ’ית תהיה בצרות. לא משנה כמה אתה מהיר, אם אתה נאלץ להתמודד עם פדרר שמגיש היטב, חובט כף יד מדויקת ישר לפינה, מסתער לרשת וסוגר את הנקודה עם דרופ וולי רווי סלייס, אתה בבעיה. שנית, פדרר מכיר את הדשא טוב יותר מכל אחד אחר, ומסוגל לרתום אותו לטובתו גם באמצעות ההגשה המגוונת שלו, וגם באמצעות הערבוב בין סלייס לטופ ספין, בין עומק לזוויות, בין משחק מהקו האחורי לבין גישה לרשת. ג’וקוביץ’ שיחק עד כה מול יריבים חד מימדיים יחסית. פדרר הוא סיפור אחר, ורק עצם הגיוון והמהירות בהם הוא משחק יכול להוציא יריבים משיווי משקל.
בסיכומו של עניין, ג’וקוביץ’ הוא הפייבוריט היום. זו לא הפעם הראשונה בה פדרר מגיע מולו לגמר וימבלדון בשיא הכושר. ב-2014 פדרר הגיע לגמר אחרי שרמס את ראוניץ’ בחצי הגמר, בעוד שג’וקוביץ’ התקשה מול דימיטרוב. אז פדרר היה רך צעיר שנשק ל-33, והפסיד בחמש מערכות צמודות. ב-2015 פדרר הגיע לגמר אחרי משחק מופלא מול אנדי מארי בחצי הגמר, וזה נגמר בנוק-אאוט דיי מוחץ לטובת ג’וקוביץ’. היום, כשפדרר כבר כמעט בן 38, הוא יצטרך לשחק אפילו טוב יותר ולקחת עוד יותר סיכונים מאשר בגמרים ההם. זה כמובן לא בלתי אפשרי, אבל זה בהחלט לא פשוט. התרחיש השני האפשרי עבור ניצחון של פדרר הוא שג’וקוביץ’ יתפוס יום רע. זה לא מופרך: הוא שיחק לא טוב מול דומיניק תים בחצי גמר אליפות צרפת, ובכלל בשנתיים האחרונות ג’וקוביץ’ הוא אינו המפלצת מ-2015. ובכל זאת יש להניח שבמעמד המיוחד הזה, דווקא מול יריבו השנוא פדרר, הוא לא ירשה לעצמו לפשל.
