מאיה טחן בת ה-20 היא סגנית אלופת ישראל והטניסאית הישראלית מספר 4 בדירוג העולמי. אם אתם עכברי טניס מדופלמים, ייתכן שידעתם את כל זה. אולם גם אם אתם נמנים על השמנה וסלתה של אוהדי הטניס בישראל, סביר להניח שאתם לא יודעים הרבה יותר מזה על מאיה. זו גם הבעיה שעמדה לפניי כשהתכוננתי לראיין אותה לפני כשלושה שבועות, לפני שטסה לשתי תחרויות בהרקליון. חיפוש גוגל לא העלה כמעט כלום על מאיה – סרטונים בני 50 שניות מטעם איגוד הטניס, כמה כתבות שטחיות או לקוניות באתרים של מקומונים או עמודי ספורט, ואפילו ערך ויקיפדיה בעברית אין, בעוד שערך הוויקיפדיה באנגלית לא מעודכן בעליל.
החטא הקדמון שלנו כאוהדי טניס הוא שאיננו מעריכים את מה שיש לנו. מאיה, בשיאה, דורגה במקום ה-587 בדירוג העולמי. כמה כדורגלנים ישראלים הם בין 600 הטובים ביותר בעולם בתחומם? וכמה כדורסלנים? אוהד הספורט הממוצע מכיר מן הסתם את כולם. אלא שהסטנדרט המצופה מטניסאים גבוה יותר. בעולם האינדיבידואליסטי הקשוח של הטניס, מי ששמו לא נרשם בין 200 הטובים בעולם – ורצוי גם במאייה ראשונה – לא זוכה להערכה והכרה.
פגשתי את מאיה ברמת השרון. היא מתאמנת ברעננה אצל המאמן אייל אומיד, אבל נאלצה להתאמן באותו שבוע על מגרשי החימר ברמת השרון. הסיבה מעניינת ושופכת אור על חייהם של הטניסאיות שרחוקות יותר מאור הזרקורים: שתי התחרויות בהרקליון אליהן נרשמה אמורות היו להתקיים על משטחים קשים, כהכנה לטורניר הגדול בירושלים שמתקיים השבוע, אבל המארגנים הודיעו במועד מאוחר יותר שלבסוף יתקיימו על חימר. “ברמות האלה זה יכול לקרות,” מאיה מרגיעה אותי. “כבר הייתי שם שלוש פעמים, אז אני מכירה את איך שזה מתנהל, את הסביבה, את המגרשים. תכל’ס בשבילנו המעבר מחימר למשטחים קשים הוא פחות משמעותי, כי גדלנו עליהם.”
מאיה מתגוררת בתל מונד ושם התחילה להתאמן. ההגעה שלה לטניס הייתה מקרית. עד כיתה ב’ התאמנה בכדורגל, עד שהתגלה שהיא סובלת מאסטמה. מעבר לכביש, מחוץ לחלון ביתה, נמצאים שני מגרשי טניס, ושם התחילה להתאמן לאחר שקריירת הכדורגל שלה נגדעה באיבה. לא התאפקתי וסיפרתי למאיה שהניצחונות החשובים ביותר בקריירה שלי התרחשו על אותם שני מגרשים ממש; כשהייתי בן 15 ושיחקתי בליגה ג’, ניצחתי משחק יחידים ומשחק זוגות במפגש ליגה מול המועדון המקומי בתל מונד. היא מפרגנת לי בחיוך.
בכיתה ה’, לאחר שהלכה והשתפרה, עברה מהמרכז הקטן בתל מונד לעיר ימים בנתניה, שם התאמנה אצל אנדריי פרטמן. בגיל 14 התברגה בין שלוש הטניסאיות בארץ לגילה, ובכיתה י’ עברה לקבוצה של אייל אומיד ברעננה, באחד מהמרכזים המובילים בישראל. הקבוצה של אייל כוללת כיום כמה טניסאיות מוכשרות מלבד מאיה: שחר בירן, מיקה דגן, אמי ירון, ירדן אקלר ועידו גבע.
מלבד אייל, למאיה יש רשת תמיכה ואימון רחבה למדי. בימי ראשון ושישי היא מתאמנת עם סגל העתודה בניצוחה של ציפי אובזילר, שכולל את מרבית הטניסאיות המוכשרות מהשנתונים בסביבות הגיל של מאיה. היא עובדת עם מאמן הכושר זיו ראובני, פסיכולוג הספורט לאו וולמר והתזונאית יעל דרור, אבל ניכר שאייל אומיד ויתר הטניסאיות שעובדות איתו הם הגרעין מסביבו סובב היתר.
אני מתגרה במאיה, לא בפעם האחרונה בשיחה, ושואל אותה אם היא הכוכבת בקבוצה של אייל. “אין כוכבים,” היא נוזפת בי בצניעות. “אנחנו ביחד. אנחנו כמו משפחה.”
זמן קצר לאחר המעבר לרעננה, גוייסה מאיה המוכשרת לנבחרת דוד, אותו סגל שמממן דייוויד קופר, היהודי הבריטי חובב הטניס ששינה במידה רבה את האקו-סיסטם של עולם הטניס הישראלי. הכניסה לסגל הדייוויס סקווד הביאה איתה עוד טיסות לחו”ל ותחרויות. מאיה מתארת את החווייה שלה בנבחרת דוד כחיובית מאוד, ומספרת שהניסיון “היה מאוד נחמד. לפעמים היו אימונים עם כל הנבחרת של הדיוויד סקווד כשהיו בארץ. עם ישי עוליאל, רועי גינת, אלכס גופננקו, שלי קרוליצקי, דריה שוורצמן ואחרים. יצא לי בקיץ לטוס למארבייה פעמיים למחנה אימונים. זה מאוד עזר, זה הוסיף הרבה, גם מבחינה כלכלית.”
בשנה שעברה מאיה ונבחרת דוד נפרדו. “תחילת 2018 הייתה נוראית. היו לי תוצאות גרועות והביטחון הלך וירד. הייתה טיסה אחת גרועה במיוחד לספרד. לא הצלחתי לנצח ולא עברתי את רבע הגמר באף תחרות. בערך שבוע לפני התחרות בקריית שמונה הודיעו לי שכבר לא אהיה חלק מנבחרת דוד” – והנה מגיע הטוויסט בעלילה – “ואז זכיתי בתחרות בקריית שמונה. יכול להיות שהתשחרר לי קצת הלחץ, והיו לי פחות ציפיות”. מאיה מדגישה שהיא מעריכה מאוד את כל מה שנבחרת דוד העניקה לה, וחושבת ששלוש השנים שלה בסגל פיתחו אותה רבות כטניסאית. היא נשארה בקשר עם חברי הנבחרת, וזוכה מהם לפרגון.
המשך השנה היה מרשים אפילו יותר, ובו זכתה בתחרות שארגן מוריס קאהן ובה הזוכה והזוכה קיבלו לידיהם צ’ק על סך 100,000 שקלים, סכום עצום עבור מרבית הטניסאים והטניסאיות הצעירים בישראל. לאחר מכן הצליחה גם בסדרת תחרויות נוספת בישראל, בה זכתה בתואר באשקלון. השנה הסתיימה עם עוד תוצאות טובות ביוון, וכמובן עם הריצה לגמר אליפות ישראל. בדרך לגמר ניצחה מאיה את בנות גילה שלי ברזניאק ולינה גלושקו, ובגמר הפסידה לדניז חזניוק בשתי מערכות צמודות, ועליו היא מספרת ש-“היו לי הרבה הזדמנויות. יצאתי מאוכזבת”.
כאן התגריתי שוב במאיה ושאלתי אותה מה היא צריכה לעשות כדי להגיע לרמה של דניז. היא תקעה בי מבט שניתן לכנותו, בלי הפרזה רבה, רצחני. “אם אני מתקרבת למישהו זה טוב. אם אני עוברת אותו, זה אפילו יותר טוב,” היא משיבה בדיפלומטיות. הכוונה ברורה: אין לה רגשי נחיתות לעומת אף אחת.
השאפתנות עוברת כחוט השני בנושאים רבים שעלו בשיחה שלנו. למשל, במעבר מהמרכז הקטנטן בתל מונד לנתניה, ומשם לליבו של עולם הטניס הישראלי ברעננה. כל מעבר כזה דרש ממאיה לתת יותר ויותר. היא אומרת שהיא לקחה כל הזמנות בשתי ידיים. “מעולם לא הייתה שאלה של ‘עכשיו נגביר את הקצב?’. תמיד מעלים הילוך. בכל פעם שנתנו לי עוד הזדמנויות, פשוט לקחתי אותן בשמחה”. נדמה לי ש-“תמיד מעלים הילוך” הוא המוטו של מאיה.
לקיחת ההזדמנויות היא כמובן לא עסק פשוט. מאיה מספרת שיום שגרתי שלה מתחיל באימון ברעננה ב-7:30 או 8:00. היא צריכה להגיע לאימון חצי שעה לפני תחילתו בשביל להתחמם, וקמה בערך שעה לפני כן. כעובד הייטק שמגיע למשרד ב-10:00 בבוקר לכל המוקדם, אני מתרשם עמוקות. לאחר אימון הבוקר, מאיה נוסעת לקרייה – היא חיילת שצפויה להשתחרר בסביבות ספטמבר – ולאחר מכן חוזרת לרעננה לעוד אימון משלוש עד חמש. לאחר אימון אחרי הצהריים, יש לה עוד שעות השלמה בחדר הכושר. “האמת שאף פעם לא חשבתי כמה שעות ביום אני מתאמנת. נראה לי שזה יוצא בערך חמש שעות, אולי קצת יותר. אבל זה כיף, אני אוהבת את התחושה של הכאב בשרירים אחרי אימונים טובים.”
מלבד שעות האימון הארוכות, מאיה נאלצת לבלות חלק ניכר מזמנה בחו”ל. שאלתי אותה כמה זה קשה. “אין לי מושג כמה פעמים טסתי בשנה האחרונה. הרבה פעמים אני טסה עם בנות מהארץ, חברות. זה הרבה יותר נוח וכיף. יש גם את אייל אז הכל בסדר. במקסיקו למשל היינו חמש בנות בלי מאמן. אם התוצאות טובות, הטיסות טובות.”
ומה את עושה כדי להעביר את הזמן הרחק מהבית? “יש לי נטפליקס. אני אוהבת לצפות בריאליטי שמשדרים בארץ, הישרדות, האח הגדול, המרוץ למיליון. ראיתי גם האנטומיה של גריי, חברים וכאלה. התחלתי סקנדל שזה לא רע.”
גם חיי החברה של נוודית כמוה אינם סיפור פשוט. “רוב החברות שלי הן בתוך הטניס. יש כמה מהצבא. האמת שלי באופן אישי זה קשה, כי הכל סובב סביב הטניס. בתיכון בכלל לא באתי לבית הספר. ניסיתי להיות בצופים. עשיתי מה שאפשר כדי לפתח חיי חברה אבל זה היה קשה.”
כשדנים בקשיים איתם מתמודדים טניסאים צעירים, אי אפשר להתחמק מהקושי בה”א הידיעה: הפן הכלכלי. מאיה מספרת על תמיכה יחסית רחבה, גם לאחר תום תקופת נבחרת דוד. המרכז ברעננה ואיגוד הטניס מסייעים לה עם טיסות לחו”ל. לאחרונה חתמה על חוזה עם בבולט החמודים – שערכו את החיבור בין מאיה לביני – והם מספקים לה ציוד. מלבד זאת, אין למאיה ספונסר כלשהו, ומרבית הנטל הכלכלי מוטל על כתפי הוריה. “תכתוב על זה,” היא מפצירה בי בצדק רב. ניתן רק לדמיין לאן הטניס הישראלי היה מגיע עם תמיכה כספית גדולה יותר מהמגזר הפרטי.
סיימנו את הראיון בכך שביקשתי ממאיה להמשיך ולספר לי מה מתרחש בחייה ובנדודיה מסביב לעולם גם אחרי שהראיון יסתיים, כדי שאוכל לעדכן את הקוראים. “זה בסדר,” היא אומרת, “רק שיש לי נטייה לא לדבר, אז תזכור לשאול אותי.”
אני, כמובן, אזכור לשאול אותה שאלות. זו קריאה גם לקוראי העמוד: יש טניס בישראל. לא תמיד הוא מופיע בכותרות של ynet, וואלה, one וכו’. עלינו כאוהדי טניס ישראלים מוטלת חובה להוציא את הטניסאים שלנו לאור הזרקורים. אני מקווה שאצליח לתרום את חלקי הצנוע ולהכיר לכם את אחת הטניסאיות הטובות בישראל. אם ישנם דברים שהייתם שמחים לשאול אותה כדי להכיר אותה ואת השגרה שלה אפילו יותר טוב, העבירו את השאלות אלי.
ולבסוף, מאיה שיחקה שבוע בטורניר בירושלים והעפילה לסיבוב השני. בזכות התוצאה מאיה זכתה ב-5 נקודות דירוג יקרות ערך. הלו”ז שלה לשבועות הקרובים יכלול גם טורנירים בעכו ובנתניה. אם תבקרו בטורנירים האלה, תופתעו לגלות שאפשר לראות ספורטאים ישראלים (ולא רק ישראלים) שמתחרים ברמה גבוהה מאוד, והכל בחינם, קרוב לבית. לכו על זה.
צילום: אלכס גולדשטיין
