פגשתי את שביט קמחי ומאמנה, אייל שטרן, מעט לאחר ששבה לארץ מאליפות צרפת ומעט לפני שטסה לאנגליה כדי להתחרות בטורניר וימבלדון לנוער. קמחי היא טניסאית הנוער הבכירה בישראל כיום – בהפרש ניכר – אבל לא ידעתי עליה כמעט דבר לפני שהריאיון התחיל. התברר לי שהסיפור של קמחי מעניין מאוד, וכמוהו גם הסיפור של מאמנה אייל, שבלשון המעטה אינו שגרתי עבור מאמן טניס, במיוחד בישראל.
הסיפור של שביט ואייל הוא סיפור על אנדרדוגים תמידיים, שבכל פעם הפתיעו את הסביבה ואולי גם את עצמם עם קפיצה למדרגה הבאה, אליה לא היו אמורים להגיע. שביט עצמה התחילה כטניסאית בינונית, לדבריה, שלא סומנה כאלופה עתידית. אייל לא ידע לאמן, אבל הצליח איכשהו להוביל את שביט מבינוניותה להצלחה מרשימה מאוד. סודם הגלוי הוא התמדה ושאפתנות, אלא שבדרך עברו רגעים שהם סודות שלא היו גלויים גם לסביבה הקרובה להם, כפי ששביט עצמה אמרה במהלך הריאיון.
שביט התחילה לשחק בגיל 8. כמו טניסאים רבים אחרים היא עסקה בתחילה בענפי ספורט אחרים, במקרה שלה בלט וכדורסל, שם התאמנה בעיקר עם בנים. הכדורסל שכנע אותה שספורט עם כדור מתאים לה, אבל היא חיפשה ספורט שלא תיאלץ להתחרות בו רק מול בנים, וכך הגיעה לטניס. ההתחלה הייתה צנועה: שביט שיחקה עם חברה פעמיים בשבוע, 45 דקות בכל אימון. עד כיתה ו’ היא טוענת שהייתה השחקנית הגרועה בקבוצה, ושיחקה שלוש פעמים בשבוע לכל היותר.
אחר כך הגיעה הגברת ההילוך. היא עברה להתאמן בקבוצה בכפר סבא, שם שיחקו ארבעה בנים וארבע בנות. שביט מספרת שהייתה הגרועה ביותר בקבוצה גם אז, ולדבריה הייתה עצלנית, מפונקת, נמוכה וקטנה. גם בתחרויות אזוריות הפסידה לרוב.
התפנית הגיעה כשהתחילה להתאמן עם אייל. הבת של אייל, נערה בגילה של שביט, התחילה להתאמן אצל אייל באופן פרטי לפני האימונים הקבוצתיים. הוא העמיס עגלת סופר בכדורים ואימן אותה בבקרים. שביט ראתה כי טוב והצטרפה לאימונים. אלא שהנקודה המעניינת כאן נוגעת דווקא לאייל, שלא הייתה לו לפנים שום הכשרה כמאמן טניס, ומעולם לא היה שחקן.
אייל, מאיפה ההשראה, ריצ’ארד ויליאמס?
אייל: לגמרי, גם ניק בוליטרי לא בא מטניס.
שביט: אייל החליט שהוא רוצה לעשות לנו אקסטרה. לא היו לי אימונים פרטיים. ההורים שלי לא רצו לממן משהו מעבר כי הם לא ראו עתיד לסיפור הזה של הטניס.
אייל: הצורה בה למדתי לאמן היא שפשוט ישבתי ליד הגדר והסתכלתי על האימונים.
שביט: בשנה האחרונה שלי בגילאי 12 התחילה סוג של פריצה. לקחתי תחרות ארצית. זה היה חצי שנה אחרי שהתחלתי להתאמן עם אייל. בזמן ההוא התאמנתי אתו פעמיים בשבוע לפני בית הספר כי ההורים לא רצו שאפספס בית ספר.
לא אמרת שהיית עצלנית?
שביט: העצלנות נבעה במשחקים. כשלא הלך לי בקלות הרמתי ידיים, לא הייתי נלחמת. מה שיהיה יהיה, אם אנצח, אנצח. אם אפסיד, אפסיד.
בגילאי 14 דשדשתי בהתחלה, אבל בשנה השנייה שלי בקטגוריית הגיל הזאת ניצחתי את כולן. בשלב מסוים אף אחת לא לקחה לי מערכה. הבנו שאולי יש כאן משהו והתחלתי לטוס לחו”ל. טסנו לתחרויות של TE (Tennis Europe). בנסיעה הראשונה אפילו לא ידעתי מה זה TE. אייל לא יכול היה לטוס איתי אז טסתי עם אבא שלי, שלא בא בדרך כלל לתחרויות שלי. הוא התלהב יותר מדי, מחא כפיים בטירוף ליד הגדר, אז אמרתי לו בשלב מסוים להפסיק לבוא.
בכל מקרה, לתחרויות הראשונות האלה של ה-TE הוא הגיע. לא הלך שם משהו, אבל אחר כך היו תחרויות בתל אביב וירושלים בהן הצלחתי ונכנסתי לטופ 100. כשהתרחשה הפריצה הזאת עזבתי את הקבוצה בכפר סבא והתחלתי להתאמן בלעדית אצל אייל במועדון חדש שהוא ושותף פתחו בצור יצחק.
אייל: עד השלב הזה כבר עשיתי קורסי הדרכה ואימון בווינגייט.
שביט: אחרי התוצאות הטובות טסתי לתחרויות בלטביה והולנד. הגעתי לשני גמרים והעפלתי למקום ה-25 באירופה. התחלנו להתאמן יותר. בכיתה י’, בגיל 15, הבנתי שהטניס ובית הספר לא עובדים ביחד. פספסתי יותר מדי ימי לימודים והציונים ירדו. עזבתי את בית הספר וקיבלתי החלטה לעשות בגרויות באופן פרטי.
אייל: כשהתחלתי לאמן אותה אמרתי להם שתהיה בעיה עם הלימודים, וההורים אמרו שאין סיכוי ואין על מה לדבר. בסוף נכנעו. את הלימודים אפשר להשלים, את הטניס לא. אני לא ממליץ להורים להיכנס לעולם הזה של הטניס. ליהנות, תחרויות וזה זה נחמד. אבל בלי התמיכה והכסף של ההורים אי אפשר להתקדם. אמא של שביט עובדת כל היום לא רק במייקרוסופט אלא גם בלתאם טיסות, מלונות, משלוחים של ציוד ועוד.
התמיכה של הדייוויד סקווד היא מדהימה, בלעדיהם לא יכולנו לעשות את מה שאנחנו עושים.
שביט: מינואר אני עובדת עם ציפי אובזילר. יש לי מעטפת נפלאה בזכות הדייוויד סקווד. גם כשאני בחו”ל, למשל, אני יכולה לדבר עם פסיכולוג הספורט שלי. יש לנבחרת איש יחסי ציבור, מסאז’יסט ופיזיותרפיסט.
איך בעצם התחיל הסיפור עם הדייוויד סקווד?
אייל: לנבחרת דייוויד היא נכנסה בגיל 16, גיל מאוחר יחסית שבו בדרך כלל לא מתחילים בקבוצה הזו. זה היה בזכות התוצאות הטובות בטורנירי הנוער. למעשה לפני כמה שנים פניתי לנבחרת ושאלתי האם יסכימו להכניס את שביט, שדורגה במקום ה-25 באירופה לנוער, והם לא הסכימו. רק כשפרצה בסבב הנוער העולמי הם הסכימו לשקול מחדש, לאור התוצאות שלה, ובסופו של דבר הכניסו אותה לנבחרת. מזל שזה קרה, כי הם מאפשרים את ההצלחה של שביט, הרבה בגלל הסכומים האדירים שנדרשים כדי לשחק באופן מקצועני בסבב.
הכסף מלחיץ אתכם?
אייל: חשוב להעריך מה אנשים אחרים עושים עבורך. ההערכה היא חלק מהמוטיבציה לעבוד קשה. אי אפשר להבין מה אחרים עושים בשבילך ולא לעבוד קשה בשבילם.
שביט: טניסאיות מסתובבות לבד ברחבי העולם. כששאלתי אחת מהן למה, היא אמרה שההורים שלה פשוט לא יכולים להרשות לעצמם לבוא איתה. אני מודעת מאוד לפן הכספי, ומעריכה מאוד את מה שמתאפשר לי לעשות.
ברשותכם, אחזור קצת אחורה. שביט, בעצם המפנה בקריירה שלך היה כשעברת להתאמן אצל אייל באופן פרטי, בלי עזרה של מאמנים אחרים.
שביט: אייל הוא לא רק המאמן שלי. הוא האבא שלי, הידיד שלי, החבר שלי, החברה שלי, הכל. אני אומרת לו לפעמים ‘אתה החברה שלי עכשיו, תקשיב למה שיש לי לפרוק'”.
אייל: הבנתי שמה שהולך פה במועדונים זה לא רציני. התחלתי להתעניין באקדמיות בעולם, להבין מה קורה. אתה מבין ששם עובדים עם עגלות סופר, מכים 400-500 כדורים באימון, אותן חבטות שוב ושוב, בום בום בום.
שביט: מי שהיה המאמן שלי בגיל 13 פגש אותי לא מזמן והתפלא, הוא אמר לי שלא הייתי מסכימה לעשות אותו תרגיל כמה פעמים. אם היה סט של עשר חזרות, עשיתי שש.
אייל: בארץ מתאמנים חצי קלאץ’.
ואיפה אתם כיום לעומת בנות בעולם?
אייל: בטורניר הכנה בבלגיה לפני אליפות צרפת שביט שיחקה מערכה מול ליילה אני פרננדז הקנדית, וניצחה 4-6. לאחר מכן אותה טניסאית זכתה גם בתחרות בבלגיה וגם באליפות צרפת לנוער. אני שואל את עצמי למה שביט מנצחת אותה באימון, אבל היא זוכה בסוף באליפות צרפת? אני מבין שיש עוד הרבה דברים קטנים שצריכים לשפר, עוד דבר ועוד דבר. צריכים לעבוד קשה.
שביט, תוכלי לתאר את המשחק שלך עבור מי שלא צפה בך משחקת?
שביט: אני אוהבת את הפורהאנד, אני מחפשת אותו הרבה. אני שחקנית אגרסיבית. אני לא אוהבת לשחק הגנה, לא אוהבת לרוץ הרבה, זה לא הקאפ אוף טי שלי [צוחקת]. אני אוהב לעלות לרשת. יש לי סוג של טניס בנים כזה, אולי בגלל ששיחקתי עם בנים כשגדלתי.
יש לי הרבה ביטחון ברשת. בזוגות למשל אני מרגישה שאף אחת לא תנצח אותי אם אני אשחק טוב. אני עולה למגרש ויודעת שאני יכולה לנצח, גם אם אני בפיגור מערכה ו-0-5. ביחידות עדיין אין לי את הביטחון הזה.
[הערת המראיין: הישגיה של שביט בזוגות בסבב הנוער הם אכן יוצאי דופן: בשנה האחרונה היא זכתה בתחרות בברזיל בדרגה A, הגבוהה ביותר בסבב הנוער, וכן בתחרויות דרגה 1 בקוסטה ריקה, אקוודור, פרגוואי, ברזיל ובתחרות דרגה 2 באורוגוואי]
ספרי קצת על אליפות צרפת.
שביט: זה היה הגראנד סלאם הראשון שלי. לא ידעתי למה לצפות. ציפי אמרה לי שזה משהו שלא ראיתי אף פעם. כשהגעתי הייתי בהלם. אחת העובדות הביאה אותי ללוקר ואמרה לי שהוא שלי עד סוף התחרות. הסתכלתי מסביב וראיתי שהלוקר שלידי הוא של אוסקה. תפסתי את הראש, לא האמנתי שהיא כאן לידי. באזור של החימום עליתי על הליכון ועל ההליכון לידי עלה נדאל. הייתי בשוק, אמרתי לעצמי “שביט, תתחילי לרוץ!”
[הערת המראיין: בשלב הזה שביט מתרגשת ומתלהבת כמו שהייתם מצפים שנערה בת 17 תתלהב – אם כי עלי להודות שהייתי מתלהב כנראה באותה צורה]
שביט: הולכים ורואים את כל השחקנים, כל השחקנים הגדולים הולכים לידך הכי בסבבה, לא מתרגשים. כשפדרר וסטאן ואוורינקה שיחקו והייתה הפסקת גשם, הם ירדו לחדר ההלבשה ורצו והתחממו לידי. הסתכלתי עליהם ולמדתי איך הם מתאמנים, מה הם עושים.
החימר עצמו לא היה מה שציפיתי. הוא היה מאוד מהיר. החימר ששיחקתי עליו בדרום אמריקה בחודשים לפני כן לא היה ככה. בדרך כלל אני דווקא מאוד אוהבת חימר.
ומה לקראת וימבלדון?
שביט: לקראת וימבלדון אני עובדת על קיצור ההנפה, כדי שאני לא אתקע עם החבטות על הדשא. אני מתרגשת, אני חושבת שהדשא יתאים לי. לא שיחקתי אף פעם על דשא. אני ממש רוצה להצליח שם. הצלחה מבחינתי תהיה שמינית או רבע גמר, ואולי חצי גמר בזוגות.
[הערת המראיין: בסופו של דבר שביט הפסידה בסיבוב הראשון בשלוש התחרויות ששיחקה על דשא בטורנירי היחידות, ובזוגות העפילה לשני רבעי גמר ולשמינית הגמר בווימבלדון]
שביט, למה בעצם פרצת דווקא השנה בדירוג?
שביט: ההבדל בין השנה שעברה לשנה החדשה הוא החלטה שקיבלתי בתחילת השנה שזו השנה שלי. השנה אפרוץ. בשנה שעברה הראש שלי לא היה לגמרי בטניס, היו עניינים אישיים שהסיחו את דעתי.
אייל: הקפיצה הקשה הייתה מהאזור של ה-200 בדירוג. קיבלנו גם החלטה לא ללכת לטורנירים קטנים אך ורק כדי לשפר את הדירוג, אלא לטורנירים גדולים כדי להתמודד עם הבנות הטובות.
פיט סמפראס כתב באוטוביוגרפיה שלו שכששיחק בטורנירי הנוער לא היה לו אכפת מהדירוג, אלא רק להשתפר כשחקן. זה גם ככה אצלך?
שביט: אייל תמיד אומר שהניצחון או ההפסד זה לא כל מה שחשוב, אלא גם המגמה, איך שיחקתי.
אייל: מצד שני צריך להבין שהדירוג הוא כלי חשוב שעוזר להשתפר. ככל שהדירוג עולה ככה נכנסים לטורנירים טובים יותר ומשחקים מול נערות איכותיות יותר. חוץ מזה מקבלים כרטיסים חופשיים לטורנירי בוגרות.
שביט: בסופו של דבר, מי שאומר שלא אכפת לו מהדירוג משקר.
אז כשמסתכלים על סוף 2019, המטרה היא טופ 30 או לשפר את ההגשה והפורהאנד?
שביט: המטרה היא להיות בטופ 10, אבל בזכות ניצחונות על בנות טובות. זה צריך להיות בגלל שמגיע לי.
ומה המטרה עוד חמש שנים?
שביט: בעוד חמש שנים המטרה היא להיות בטופ 100 בדירוג הבוגרות. ובכל זאת למרות שברור שהייתי רוצה שהכל יעבוד מהר, אני יודעת שזה יכול לקחת זמן.
שביט, ספרי קצת על החיים של נערה בת 17 מחוץ למגרש.
שביט: בשנה שעברה, כשהראש שלי פחות היה בטניס, פתאום עניינו אותי המון דברים מחוץ למגרש. יצאתי עד מאוחר עם חברות, עשיתי חיים. השנה אני מרוכזת הרבה יותר בטניס והאמת שאני לא עושה כמעט שום דבר חוץ מטניס. לפעמים יש דברים מבאסים, בעיקר כשאני רואה הכל ברשתות החברתיות. למשל עכשיו היה נשף סיום תיכון לחברות שלי מהתיכון, ואני לא יכולתי להשתתף, ולא בגלל שהייתי באליפות צרפת אלא כי הייתי בתחרות בעכו.
חשוב להגיד שאני בכל זאת ילדה בת 17, ואם אני רוצה לצאת וליהנות אני לא מסתירה כלום מאייל, זה מה שהופך את השותפות שלנו לטובה. הוא מאמן זורם. מצד שני הוא שם לי גבולות. אפילו כשהיינו באליפות צרפת, כשהוא ראה שאני לא מתאמצת מספיק, הוא איים עלי שהוא יעזוב אותי וילך הביתה.
אייל, נשמע שאתה ממש חלק ממשפחת קמחי.
אייל: נכון. למשל, תדע שאין לי רישיון נהיגה. פעם ההורים של שביט הסיעו גם אותה וגם אותי לכל האימונים והתחרויות. היום שביט מסיעה אותי.
שביט: אייל, אף אחד לא יודע מה עבר עלינו. אפילו מי שמכיר אותנו. היינו לבד. בתחרויות אפילו לא היו לי חברות, וביקשתי מאייל שיבוא איתי כדי שיהיה לי עם מי לשבת. כמעט לא סיפרנו את כל מה שקרה. אף אחד אף פעם לא שאל.
