והימים היו ימי הקרמל המלוח. הקרמל המלוח החל מתגלם בשלל מוצרים על מדפי המרכולים ומאחורי זגוגיות במאפיות. חפיסות השוקולד התמלאו בקרמל מלוח, הקינוחים התכסו ברוטב קרמל מלוח, ואף הסופגניות, שמליחות היא לרוב הלאה מהן, הופתעו כאשר אופים גהרו מעליהן אוחזים במזרק ובו מילוי שאינו ריבת תות, ריבת חלב או גנאש שוקולד (גנאש שוקולד זה כל כך 2016), אלא תערובת של קרמל ומלח. תסרוקתו של האדם החזק ביותר בעולם נראתה כמו רפרפת קרמל מלוח, ואף צמד הזמרים הנודע ברחבי הארץ, סטטיק ובן-אל, היו כשילוב של הסוכר והמלח, הלעיטו אותנו בשירתם במתק שפתיים אך השאירו אחריהם טעם לוואי משונה, אך לא בלתי נעים, של מליחות עדינה על הלשון.
מכיוון שתמיד נודענו כמי שאינם מפגרים מאחורי האופנה האחרונה, החלטנו לצעוד קדימה עם התקדמות הזמן ולהביא בשערי ביתנו נציגות של הטוב שבקרמל והטוב שבמלח.
החלטנו לאמץ חתולה טריקולורית, כתומה ולבנה ושחורה ממש כחפיסת שוקולד ממולאת בקרמל מלוח, שקיווינו שתהיה מתוקה כקרמל ותוסיף טעם לחיינו כמלח.
החתולה הגיעה אלינו ממעלה אדומים בתוך ארגז, ומששחררנו אותה בביתנו היא זינקה ממנו, התרוצצה בבית תוך זריעת הרס משל הייתה טאז, השד הטזמאני הנודע (לשמצה?), ולבסוף התחבאה מתחת לספה שלושה ימים ושלושה לילות ויצאה לאכול, לשתות ולחרבן רק בשעה שהייתה בטוחה שאיננו בסביבה. לאחר שיצאה ממקום מסתורה, צילקה את ידי פעם אחר פעם כשניסיתי להתחבב עליה, וסירבה בכל תוקף להיות חברה שלי. ציפורניה היו חדות, עיניה מבוהלות ורצונה היחיד להתחמק ממגע עמנו, או לחלופין, ככל שהדבר יעלה בכפה, לזלול את בני מעינו ולחסל אותנו כליל.
דורין החליטה ששמה יהיה שוש. כלומר, שוש כמו שושנה, או כמו מזכירה בבית ספר, ולא שוש כמו מותג הבמבה המדשדש. השם הלם אותה היטב, ומרחוק חשבנו בתחילה שהיא באמת יפהפייה כמו שושנה אך קוצנית כמותה, ונקטנו בטקטיקה חדשה-ישנה, שנודעת במיוחד במחוזות הדייטים של תל-אביב, ושיחקנו אותה קשים להשגה. כששוש עמדה והתבוננה בנו במבט מבוהל מקצה החדר, שוחחנו על פוליטיקה. כששוש הציצה בנו ממבצרה מתחת לכורסה, הבטנו לכיוון השני ודנו בהשלכות הכלכליות של תכנית המיסוי החדשה. שוש, שבסופו של יום אינה דבר זולת נערה וכל הטריקים הישנים עובדים עליה בקלות, נכנעה לבסוף והחלה מתלטפת, מתכרבלת ומגרגרת כמכסחת דשא למגע ידינו.
מאז ששוש נכנסה לחיינו, היא הספיקה לשבור שתי קערות (אחת מהן בצורת פיל) ושלושה אטבים, לקרוע לגזרים ארבעה גלילי נייר טואלט, לחורר את המפה, את הספה, את הסדינים וגם כמה זוגות מכנסיים שלנו ולהשאיר מאות שערות על הבגדים ועל הספה ובמסדרון. שוש מציקה לנו כשאנחנו אוכלים, כשאנחנו מקלידים, כשאנחנו ישנים וגם כשאנחנו סתם מתהלכים בבית. נאלצנו לעצב את הבית מחדש מחשש שהיא תשבור ותהרוס פסלים, תמונות ושאר שכיות חמדה שבביתנו. ואין בעולם כולו מאושרים מאתנו כשהיצור הצמרירי המטופש הזה מטפס עלינו ונח בחיקנו.
