חלפו כמה חודשים מהרגע בו התחלתי לקרוא את “2666” ועד הרגע שסיימתי לקרוא בכל 888 עמודיו. קשה לדעת מה להגיד על יצירה כזאת ועל הדרך המשותפת של שנינו בחודשים האחרונים. אם אתאמץ, אדע להגיד שהשיעמום ליווה אותי רק במספר עמודים מצומצם בכל הספר כולו, רובם ככולם בחלק הרביעי של הספר (הרומן מחולק לחמישה חלקים), שניתן להקביל מאפיינים חווייתיים מסוימים מהקריאה בו לאלה שנחווים בעת צפייה בעונה השנייה של “הסמויה” (בצפייה ראשונה, כלומר, שהרי דבר ידוע הוא שרק בצפייה השנייה בעונה ההיא מבחינים באסתטיקה ובחכמה שטמונות גם בחלק הזה של יצירת הפאר). 2666 הוא מעין תרגיל ספרותי בעל מימדים מפלצתיים. בולניו החליט שהוא מתכוון לספר את הסיפור השלם ביותר שנכתב אי פעם (כלומר, אם מתעלמים מהעובדה שסוף הספר פתוח ואין לדעת בסוף הספר מה מתרחש בגורל דמויותיו הראשיות וכיצד מסתיים קו העלילה הראשי שלו). כל פינה בסיפור מוארת, כל דמות שולית שנזכרת בו זוכה להתייחסות מקיפה, כל אנקדוטה מטופלת בכבוד מלכים, והאנקדוטות עצמן רבות ומסופרות בצבע רב ונותר להשתאות מול הדמיון האין סופי של הסופר שהגה אותן. בספר מסופרים סיפורים של מאות דמויות, משולבות בו כלאחר יד עשרות פניני חכמת חיים, אנקדוטות היסטוריות ופילוסופיות וספרותיות, וכל בליל המלל אדיר המימדים הזה נחווה כשטיפה רציפה בזרם תודעתו הבלתי נלאית של גאון ספרותי, שנתן למוחו דרור ולא פחד להאריך ולהעמיק כעיקרון דווקא בפתח עידן בו האריכות היא סרח עודף והקיצור והשטחיות הם הנשיאים.
על שלושה ספרים ישראליים
20/12/2020
