במהלך העשור האחרון, דייוויד קופר הפך להיות אחד האנשים החשובים ביותר בעולם הטניס הישראלי. ניתן לטעון שנבחרת דייוויד, יציר כפיו, משפיעה יותר מאיגוד הטניס ומרכז הטניס גם יחד בכל מה שקשור לפיתוח הטניסאים המצטיינים בישראל. ישי עוליאל, שאותר על ידי הצוות של קופר כשהיה ילדון בן שמונה והעפיל בתמיכת הנבחרת לגמר אליפות אוסטרליה לנוער, הוא הדוגמה הבולטת ביותר להצלחת ההשקעה של קופר, אך לא הדוגמה היחידה.
דייוויד ובנו אדם מגיעים לישראל מספר פעמים בשנה כדי לפגוש את שחקני הנבחרת, הורי השחקנים ומאמניהם. פגשתי את אדם בבית הנבחרת במרכז הטניס ברעננה ביום ראשון האחרון. לפני תחילת הקריאה, חשוב לציין שמטרת הראיון אינה להכיר לקהל את נבחרת דייוויד, שמוכרת מספיק למי שעוקב אחרי הטניס הישראלי בשנים האחרונות. אם אתם זקוקים להיכרות בסיסית עם סיפור הרקע של דייוויד והנבחרת, אני ממליץ על הכתבה של דותן מלאך ב-“מקור ראשון”: https://www.makorrishon.co.il/nrg/online/3/ART2/868/504.html
—
נמרוד: אדם, מה אתה עושה כאן היום?
אדם: “אני מבקר משפחה, המשפחה הישראלית שלי. אלה כל הילדים, ההורים והמאמנים. הבית שלנו הוא ברעננה כבר כעשר שנים ואנחנו גאים בו. כל חברי הנבחרת מתאמנים פה לפחות פעם בשבוע, וכמה מהם מתאמנים כאן כל יום. אני מגיע לישראל פעמיים-שלוש בשנה כדי לפגוש את כולם ולהתעדכן.
“חשוב לי להגיד שאנחנו לא ספונסרים, כמו שבטח שמעת. ראית את היחסים על המגרש בין הילדים לביננו. אנחנו משפחה שהיא במקרה גם אקדמיית טניס. כשישי מגיע ללונדון הוא אוכל ארוחת שבת בבית שלי. לפני עונת החימר כולם מגיעים לבית שלנו במארבייה כדי להתאמן על המגרשים שם. אנחנו מתכתבים בוואטסאפ ואני מקבל הודעות אחרי כל המשחקים. אנחנו לא סתם זורקים כסף על הילדים, אנחנו מסתכלים על הדברים בצורה הוליסטית וזה חלק מהעניין.
“זו התשובה לשאלה מה אני עושה כאן, אבל השאלה שדורשת תשובה יותר עמוקה היא למה אני כאן. התשובה הזו מורכבת משלושה רכיבים: האהבה שלנו לישראל, לטניס ולילדים. בעולם רואים את ישראל בצורה שלילית מאוד. חושבים על ישראל כאומה אכזרית של אנשים שמנופפים ברובים מול פלסטינים מסכנים. זה מזכיר לי שבשנות השמונים היו לנו דעות שליליות מאוד מוצקות על רוסיה בגלל הסרטים והחדשות שהוקרנו במערב על המלחמה הקרה, תמיד רוסיה נגד המערב. אז ראינו את נבחרת רוסיה משחקת ביורו וראינו חבורה של שחקנים נחמדים שאוהבים כדורגל והדעה שלנו עליהם השתנתה.
“אפשר גם לקחת את הדוגמה של סרביה. יכול להיות שפעם הדעה שלנו עליהם הייתה שמדובר באומה של מזרח אירופאים קרים, אפילו רובוטיים. זה היה אחרי המלחמה. אבל היום כולם רואים את נובאק ג’וקוביץ’ מחייך וזוכה בטורנירים. הדבר הראשון שהוא עושה אחרי שהוא מנצח הוא לברך את היריב שלו. יכול להיות שאדם אחד מתוך עשרה משנה את דעתו על סרביה בזכות ג’וקוביץ’. אם נעשה דבר דומה עם ישראל, זה אומר שהצלחנו.”
נמרוד: אתם חלק מעולם הטניס הישראלי כבר עשור. הסיפור שקראתי כשהתכוננתי לראיון הזה הוא שדייוויד הגיע למלון הילטון בתל אביב, ביקש לשחק על מגרש חימר וגילה שיש רק שני מגרשים בהרצליה. הוא הבין שיש בעיית תשתיות בישראל, והזמין כמה טניסאים ישראלים לבית הקיץ שלו במארבייה כדי לאפשר להם להתאמן שם. הגישה של הטניסאים שהגיעו לא הייתה מקצועית במיוחד, ודייוויד התאכזב והבין שהוא צריך לגרום להם לאמץ גישה יותר מקצועית כדי להצליח. אני סקרן לשמוע מה עוד למדתם מאז.
אדם: “זה תיאור מצוין של מה שקרה. יותר מאוחר הבנו שחייבים לנהל את עצמנו בצורה הרבה יותר מתוחכמת, כמו עסק, באותו תחכום בו מתנהלות חברות. הבנו שאם נעשה את זה, נעשה את זה כמו שצריך,” אדם אומר ומשתתק לרגע. הוא פונה ללידור גולדברג, קצין התקשורת של הנבחרת, ושואל אותו כמה ישיר ופתוח הוא צריך להיות. “הבנו שבעולם הטניס הישראלי נאחזים בתהילת העבר וממשיכים לנסות לשחזר מודל שלא יכול לעבוד. היחסים בין איגוד הטניס ומרכז הטניס לא היו טובים, לא היה תיאום ציפיות והיה לנו ברור שאנחנו צריכים להיות עצמאיים מבחינה פוליטית וכספית. אסור היה לנו להיות בעסק בשביל קרדיט או תקציב.
“מהר מאוד ראינו שאחת התכונות המרכזיות בטניס הישראלי היא רכושנות. כולם רוצים טפיחה על השכם וקרדיט על ההישגים האישיים שלהם, ולא מוכנים לשים את עצמם בצד בשביל התמונה הגדולה יותר של הצלחת הטניסאים. כולם מרגישים שגונבים להם משהו. אני לא יודע אם זו תכונה שייחודית לישראל, ואני בהחלט מקווה שלא כי אני אוהב את ישראל ואת הישראלים. המשמעות היא שארגונים מסוימים פשוט לא יתמכו במה שנעשה. אפילו גרוע יותר; גילינו שככל שנצליח יותר, ככה נזכה לפחות תמיכה כי אנשים חושבים שאנחנו לא זקוקים עוד לתמיכה, או אפילו רוצים להוכיח לנו שהם יכולים להצליח יותר מאתנו.
“למדנו גם שהורים הם חשובים מאוד. ההשפעה שלהם על הילדים חשובה מאוד. לכן יש לנו בארגון קוד התנהגות שההורים חייבים להסכים לו. אנחנו לא מנסים להיות ההורים של הילדים, וההורים חייבים להימנע מלהיות המנהלים המקצועיים של הילדים. ההורים בוחרים את המטוס והמושב, אבל לא יכולים להטיס את המטוס.
“למדנו שיקר מאוד לפתח ילד לכדי שחקן מקצועי, ואפילו יקר יותר לממן שחקן כשהוא מגיע להיות מקצועי.
“למדנו שכדי להצליח באמת, חייבים להיות מוכנים לצאת מישראל כמה שיותר כדי להתאמן ולשחק.
“אבל יותר מהכל, למדנו שאם אתה לא ממוקד ונחוש ב-150%, עדיף לוותר. הילדים שלנו חוזרים מאימון ומייד פותחים את הטלוויזיה וצופים בערוץ הטניס. עמוק בפנים, הילדים חייבים להיות נחושים מאוד. לא מספיק להיות מוכשרים.
“חוץ מזה, הבנו שאין בישראל מספיק משאבים, והממשלה לא מעניקה לטניס את מה שהוא זקוק לו. אני מעריך את העבודה של איגוד הטניס ומרכז הטניס, אבל הבנו שאנחנו צריכים להיות עצמאיים ולהאמין במה שאנחנו עושים כדי להצליח.”
נמרוד: אתה אומר שאתם מנהלים את הנבחרת כמו עסק. תאגיד מודד את עצמו ביעדים ומטרות. איך אתם יודעים שאתם בכיוון הנכון?
אדם: “כשאני אומר שאנחנו מתנהלים כמו עסק, אני מתכוון לרמת התחכום הדרושה, למבנה של הנבחרת. אנחנו לא מרגישים שאנחנו טובים יותר מאף אחד. המנקה והמנהל מכובדים באותה רמה, אבל כן יש היררכיה וכללים. אנחנו מדברים על החזר השקעה אבל זו לא המטרה העיקרית. יש לנו דירקטוריון שנפגש לעתים תכופות ודן בהתקדמות שמורכב בין היתר מנאמנים ששומרים על אנונימיות, יש את צוות הניהול המקצועי שמורכב מהמאמנים שלנו ויש את ההנהלה שמורכבת ממני, אחותי שעוסקת בגיוס כספים ועוד כמה אנשים. אנחנו מדברים עם ההורים על בסיס שוטף כדי לדווח להם על ההתקדמות. חלק מהיעדים המדידים שלנו הם יעדי דירוג ותוצאות, אבל גם יעדי תזונה, התנהגות, קידום המותג ועוד.”
נמרוד: אני מתאר לעצמי שכשהגעתם לישראל פגשתם תרבות ספורט שונה מזו שמוכרת לכם. כשאנחנו בישראל מדברים על הסיבות לכך שישראל לא מצליחה לייצר טניסאים ובכלל ספורטאים בקנה מידה עולמי, עולות כמה סיבות אפשריות לכך. אשמח לשמוע את דעתך על שלוש מהן: הראשונה היא צה”ל, שמגייס ספורטאים בגיל 18 לשירות ארוך. השנייה היא התמיכה הממשלתית המוגבלת בספורט. השלישית היא שהאופי של הישראלים אינו כמו זה של ספורטאים בגרמניה או ארה”ב. הנכונות שלהם להיות מקצוענים ב-100% אולי נמוכה יותר.
אדם: “אני מסכים לגמרי עם סיבה אחת, מסכים חלקית עם אחרת ולא מסכים בכלל עם השלישית. לגבי הצבא, נכון שזה הורס את ההתקדמות של הספורטאים, אבל אני מרגיש שצה”ל בהחלט משתדל להבין את הצרכים של הספורטאים ופועל בהתאם. ראיתי את זה כבר עם כמה וכמה טניסאים שעברו אצלנו. בתור אוהב ישראל, אני יכול גם להבין את התפקיד החשוב של הצבא והשיקולים שמנחים אותו, ככה שעם הסיבה הזו אני מסכים חלקית.
“הדבר שאני הכי פחות מסכים איתו הוא העניין התרבותי. הישראלים שאני מכיר הם אנשים מאוד נחושים. הילדים שלנו הם מלאי מוטיבציה, ואנחנו חותכים אותם מהסגל אם זה לא המצב. כבר חתכנו ילדים בגלל הגישה שלהם או הגישה של ההורים שלהם. האמת שזו שאלה מעניינת. היא גרמה לי לחשוב עכשיו, ואולי יש בזה משהו. יכול להיות שבתרבות הישראלית ההורים מעדיפים שהילדים שלהם ילכו לעבוד או ללמוד במקום להיות ספורטאים מקצועיים.
“בבעיה הכי גדולה נגענו קודם והיא המשאבים והפוליטיקה. כולם רוצים טפיחה על השכם. יש אנשים נהדרים באיגוד ובמרכז, אבל גם יש אנשים שקשה להם לשים את האגו בצד. מצד שני, תראה את דומיניק תים. לאיגוד הטניס באוסטריה יש תקציב זעום. לאיגוד הטניס הישראלי יש מיליוני שקלים בשנה, לזה האוסטרי יש מיליון דולר בשנה. זה כלום. נבחרת דייוויד מוציאה סכום דומה. התקציב של איגוד הטניס הוא לא אפסי, הוא סביר יחסית לגודל של ישראל בהשוואה עולמית.”
נמרוד: קראתי בראיון שפעם רציתם להיות מעט מסתוריים, סוג של חידה. בהמשך הפכתם ליותר פומביים בין היתר כי רציתם לגייס ספונסרים שיעזרו לכם. זה הצליח? חוץ מזה, למה קשה לגייס ספונסרים בישראל?
אדם: “אתה מכיר את הסיפור של המלך ארתור בקמלוט?” אדם שואל, ואני משקר ומשיב שאני מכיר. “כדי להיות בקמלוט היית צריך לחכות להזמנה של המלך ארתור. לא היית יכול להגיע לשולחן העגול ולהציג מועמדות. תמיד הייתה חידה – איך מקבלים הזמנה? אנחנו רצינו להיות משהו דומה לזה. נבחרת דייוויד צריכה הייתה להיות משהו שעובדים מאוד קשה כדי להגיע אליו. כל הילדים שמתאמנים במרכז ואינם חלק מהנבחרת רוצים להיות חלק ממנה. חוץ מזה, לא רצינו שאנשים יחשבו שאנחנו עושים את מה שאנחנו עושים בשביל מחמאות.
“יותר מאוחר, נאמרו עלינו דברים שהיו לא נכונים. היו לנו פגישות עם תורמים ששאלו על כך והבנו שאנחנו צריכים לנקוט בגישה אחרת. רצינו להפיג את העמימות. לידור המליץ לנו לערוך מסיבת עיתונאים ולהציג את עצמנו וזו הייתה הצעה טובה.
“לגבי ספונסרים, בישראל לא הצלחנו ליצור שום שותפות. מצד שני, מבחינה עולמית יצרנו לאחרונה שותפות חשובה עם IMG [ככל הנראה סוכנות הייצוג החשובה ביותר בעולם הטניס – נכע”ט [[אלה ראשי תיבות של נמרוד כותב על טניס, והן מוצאות חן בעיני]]]. זה שיתוף פעולה ראשון מסוגו בעולם עם חברה מצליחה כל כך. אנחנו נהיה השותף הבלעדי שלהם במזרח התיכון, ובין היתר הטניסאים שלנו יוכלו להתאמן בקומפלקס האימון שלהם בפלורידה. בתמורה הסוכנות תייצג את כל הטניסאים שלנו בעתיד, שזה דבר שממילא כל טניסאי היה רוצה. זו עסקה טובה מאוד. הם לא תומכים כספית, אבל התמיכה שלהם בכל מובן אחר היא נהדרת. הם ארגון יוצא מן הכלל.
“לגבי ישראל, אני לא יודע למה לא הצלחנו. כנראה שאין פה את המערכת הזאת. זו לא התשובה שרצית אבל זו התשובה שיש לי.”
נמרוד: יש כמה מודלים של פילנתרופיה בספורט. מודל אחד הוא המודל של סילבן אדמס, שתומך באקדמיית הרכיבה הישראלית אבל גם משקיע בתשתיות ואפילו הביא הנה את הג’ירו. המודל שלכם שונה, ואתם תומכים רק בספורטאים ואנשי מקצוע. מן הסתם זו גם שאלה של כמות משאבים שאפשר להשקיע, ובכל זאת בחרתם במודל מסוים. תוכל להסביר את הבחירה?
אדם: “אכן, יש לאדמס כמה שקלים יותר מאיתנו. מה שהוא עשה זה מדהים. אנחנו לא מנסים להיות איגוד הטניס או מרכז הטניס. התפקיד שלנו הוא לא לגרום לאנשים לשחק טניס. יש לנו מטרה מסוימת ואם נבחר יותר מדי מטרות לא נצליח. התפקיד של מרכז הטניס בישראל הוא לגרום לאנשים לשחק טניס. איגוד הטניס הוא גוף רגולטורי שמטרתו להיות גוף ממשלתי ולנהל כפי שהם רואים לנכון. המטרה שלנו מהיום הראשון הייתה לזהות את הטניסאים הטובים ביותר בישראל ולשפר אותם. לא מעניינים אותנו כל כך טורנירים ישראליים, הילדים שלנו כנראה ינצחו בכולם או כמעט בכולם. כבר יש לנו את הילדים הטובים בישראל. המטרה חייבת הייתה להיות בינלאומית. למצוא את טניסאי האליטה ולהביא אותם למקומות הרחוקים ביותר”.
נמרוד: שאלה אחרונה. כמה זמן תהיה נבחרת דייוויד? עד מתי תלכו עם הפרוייקט הזה?
אדם: “איזו שאלה. אני לא יודע, בוא נראה לאן החיים ייקחו אותנו. אלוהים מתכנן תכניות ואלוהים צוחק. כל עוד יש צורך בנו, תשוקה לעשות את מה שאנחנו עושים וכבוד כלפינו, אנחנו כאן.”
