היום אנחנו נפרדים מהמיטה שלנו לטובת מיטה חדשה ומשודרגת. את המיטה הישנה קניתי באזור התעשייה בתלפיות לפני תחילת שנה ב’ באוניברסיטה, כשעברתי מהמעונות בהר הצופים לדירה ברחביה. הסתובבתי בין חנויות שונות בתלפיות וחיפשתי את המזרון ובסיס המיטה הזולים ביותר שאוכל למצוא. כשעמדתי לפני הקנייה התיישבתי מחוץ לחנות (אני זוכר שהיה חם מאוד) ונשמתי עמוק. הסכומים נראו לי אגדיים – 900 שקלים למזרון, 300 שקלים לבסיס המיטה ועוד 150 שקלים להובלה – וחשבתי ארוכות האם ראוי בכלל שאוציא סכומים כאלה על חפץ. אני הרי יכול לרכוש רק מזרון בלי בסיס, או לקנות מיטה מיד שנייה. יש לי גם מזרון יחיד ישן בבית ואפשר בהחלט לישון עליו. לא כדאי להיות מפונק. מכיוון שקניתי את המזרון והבסיס הכי זולים, נחרדתי מהמחשבה שמשהו בהם יתקלקל, יישבר או יהרס ואז ההוצאה הכספית תרד לטמיון. מצד שני, לא עלה בדעתי לקנות מיטה שאינה הזולה ביותר בתלפיות.
המיטה ההיא הייתה הרהיט הראשון שקניתי בעצמי, מכספי שלי ובלי עזרת ההורים. מאז הרבה שקלים עברו בעו”ש ורכשתי בהם חפצים רבים ומגוונים, ממחשב ועד נעליים, מחליפה ועד כרטיסי טיסה. הוצאה והכנסה של כסף הפכו עבורי לטבע שני, עיסוק כל כך שגרתי עד שהפך שקוף ולא דרמטי, כמו אכילה או שתייה. ובכל זאת לפעמים, לפני רכישה של חפץ יקר כלשהו, אני נתקף בחרדה קלה והוגים ואידאלים שונים חולפים לנגד עיני. אני רואה את קרל מרקס והוא נוזף בי על שפיתחתי פטישיזם לחפצים. אני נזכר באווה אילוז שסיפרה לנו בשיעור שבילדותה במרוקו לא עלה בדעת המשפחה לקנות בגדים, והם תפרו את הבגדים של עצמם. אני חושב על אחריות כלכלית וקיימות וכיצד האדם המודרני בחברה המערבית משליך חפצים וקונה חדשים מבלי לחשוב על הטבע או על התנהלות כספית נבונה או על עקרונות נשגבים כהסתמכות עצמית.
עברתי לדירת השותפים ברחביה בערך שבוע לפני שהמיטה הגיעה. החדר שלי היה קטן, חשוך וקריר (החלון היחיד בחדר פנה לחצר פנימית לא מוארת) ובגלל מיעוט החפצים היה בו הד כשדיברתי. ישנתי על מזרון היחיד על הרצפה במשך השבוע הזה ולבסוף הגיעה המיטה. שני מובילים נשאו את המזרון והבסיס לחדרי בקלילות, השתמשו במקדחה ומברגה כדי להרכיב במהירות את בסיס המיטה בחדר שלי ויצאו מהדירה תוך חמש דקות. חרדה אחזה בי כשהסתכלתי על המיטה בחדר שלי, אבל כשהלכתי לישון עליה באותו ערב היה לי נוח ונעים.
המיטה נדדה איתי מאז מרחביה לדירת שותפים מגעילה במיוחד ברחוב מזא”ה בתל אביב ומשם לביתנו הנחמד בצפון הישן, שם ישנו עליה במשך ארבע השנים האחרונות. אחת מהרגליים שלה נשברה קצת ובאחד מצדי המיטה נוצר שקע שהפך את השינה לנוחה מעט פחות. ביליתי על המיטה הזאת בערך שליש מחיי מאז שרכשתי אותה. זכורים לי בקרים יפים בהם העדפתי להישאר במיטה ולשחק פאן ראן במקום ללכת, למשל, לשיעור משמים בדיני נזיקין, לילות בהם הלכתי לישון עייף במיוחד והשינה הייתה ערבה ומתוקה מהרגיל, ספרים יפים שקראתי במיטה לפני השינה (השבוע סיימתי לקרוא עליה את “יקיצה” של ניר ברעם) וגם דברים נוספים שעושים על מיטה ולא ראוי לדון בהם בפורום כזה.
אני מתאר לעצמי שחרדת קניית החפצים תמשיך ללוות אותי. הרעיון הזה שאני ממיר את זמני ומאמצי לכסף ואת הכסף לחפצים שיכולתי אולי לייצר בעצמי, או שלא הייתי כלל זקוק להם לו עיתותי היו בידי, נראה לי משונה ומפחיד. בעולם מאיים שכזה כל שנותר הוא להוקיר תודה לחפצים על השירות ששירתו אותנו ולאנשים שייצרו אותם, ולהיפרד מהם בכבוד הראוי להם.
