קרה מה שקרה והרופא שלח אותי להשתין לתוך בקבוק פלסטיק. הגעתי לקופת החולים הקרובה לביתי והאחות האדיבה העניקה לי מספר עמודי הסבר בהם נכתב שביומיים שלפני מתן השתן נאסר עלי בתכלית האיסור לאכול שוקולד וגלידה ואת פרי צמח הריבס, וכן בקבוק שתן פלסטיק גדול מימדים במיוחד. אני, שנשאתי על גבי תרמיל קטן ומתוחכם שדורין קנתה לי ליום הולדתי, נמלאתי מבוכה. התרמיל הקטן היה מלא בספרים ובמכשירים אלקטרוניים כגון לפטופ ואוזניות אלחוטיות ולא הצלחתי לדמיין איך יכנס בקבוק גדול כל כך לתרמיל.
יצאתי מחדר האחות אל חדר ההמתנה שם ישבו נשים רבות ומעט גברים עם פתקי נייר בידיהם. אחת, שמתי לב, החזיקה את המספר 624 כשעל הלוח הבהב המספר 598. הנחתי את התרמיל על אחד הכסאות והתחלתי לנסות לדחוף בכוח את בקבוק הפלסטיק לתרמיל. כשנכשלתי שלפתי מהתרמיל ספר כדי לפנות מקום וניסיתי שוב. נכשלתי שוב והסיטואציה הפכה מביכה. חשתי שמבטים ננעצים בעורפי. עמדתי אמנם בפינה, אך מאמצי הכושלים לדחוף בקבוק פלסטיק גדול לתרמיל הקטן שלי עלו בתוהו. ידעתי שהם יודעים שזה בקבוק גדול שעלי להשתין לתוכו, ולא יכולתי להסתיר את הדבר. אני והבקבוק והכליות ודרכי השתן שלי עמדנו חשופים לחלוטין אל מול ההמון.
אדם שחום ניגש אלי והציע לי עזרה. האדמתי מבושה. הוא אמר לי לא לדאוג. הוא אורז מקצועי, וזה יקח לו בדיוק חמש עשרה שניות. התפלאתי ולקחתי צעד אחורה. האדם שאל אותי איזה חפצים בדיוק יש בתרמיל, ואיזה מהם צריכים להיות נגישים. אמרתי לו שבתרמיל ישנם שלושה ספרים, מחשב נייד, מחברת ובגדי ריצה, ושאני צריך את הספרים והמחשב הנייד לשיעור באוניברסיטה. האדם השחום הוציא את כל תכולת התרמיל מלבד המחשב הנייד, ותוך שניות ספורות הכניס את התכולה כולה פנימה וסגר את הריץ’ רץ’ בקלילות. הנה, הוא אמר. הבטתי בו בפליאה.
אל תתפלא, אמר האדם השחום. כמו שאמרתי, אני אורז מקצועי. שאלתי אותו על מה הוא מדבר, והוא צחק ואמר שהוא מתבאס לפעמים שהמקצוע שלו לא מוכר מספיק במדינה המפגרת שלנו אבל הוא התרגל זה. ההורים שלו נולדו בפרס ושם אריזה מקצועית היא מקצוע נחשב. למעשה, אביו היה אורז מקצועי ששירת את השאה האיראני לפני המהפכה. ואני אגיד לך שהוא לא ארז תרמילים קטנים, אדוני, הוא ארז מזוודות ענק שליוו את השאה במסעותיו באירופה ואמריקה. שטיחים, בגדי פאר, מזון רב, תרופות ומצעי מיטה נארזו כולם בקפידה במספר מזוודות נמוך ככל האפשר כי השאה, על אף היותו שאה, ביקש לשמור על כל ריאל איראני ששייך לעם הפרסי. על האורז המקצועי היה לדעת לא רק מה תכולתה של כל מזוודה, אלא איזה פרטים נמצאים למעלה, למטה באמצע ובצדדים, כדי לשלוף כל פרט בעת הראויה ותחת לחץ זמן.
היום, סיפר לי האדם, שהתגלה כי שמו הוא אבי, מלאכת האריזה המקצועית היא נחלתן של מדינות ששומרות על מסורת המלוכה כמו מדינות המפרץ הפרסי וגם בסולטנות של ברוניי. ניסיתי לשאול את אבי שאלה אך דיבורו היה מהיר ונלהב, ושיערתי לעצמי שהוא לא מוצא אוזן קשבת לסיפורו לעתים תכופות. לא תאמין, אחי, אמר לי אבי, אבל מחר בבוקר אני נוסע לתחרות אריזה. תחרות אריזה, שאלתי. תחרות אריזה, ענה אבי, ביפן. היפנים שנלחמו מול הסובייטים באפגניסטאן נתקלו בכמה אורזים מקצועיים של האצולה האפגנית הנכחדת, והתלהבו מאוד. אריזה מקצועית הייתה ספורט להיט ביפן, והיום היפנים הם האורזים הכי טובים בעולם. אני חובבן לידם, אמר אבי, אבל אני אנסה הכי טוב שאני יכול. לאלוף העולם קוראים יושיהיטו מיצורוגי והוא אורז מדהים. מספרים שפעם הצליח לארוז שלושה סדינים, כסא מתקפל ושתיים או שלוש שקיות של דיונון מיובש, אני לא זוכר בדיוק, במזוודה קטנה כזאת שמעלים למטוס. הוא פירק את הכסא עם מברג ועשה את הכל תוך ארבעים ושבע או ארבעים ותשע שניות. משהו כזה.
וואו, אמרתי לאבי. לא היה לי מושג שיש דבר כזה. אני יודע, אחי, אמר אבי, ככה זה במדינה שלנו. הנה, קח כרטיס ביקור. על הכרטיס היו כתובים שמו המלא של אבי ומספר הטלפון שלו על רקע תמונה של אורז. מה הקשר לאורז, שאלתי את אבי. הוא צחק ואמר לי לחשוב על זה, והלך לו לדרכו. מעניין מה עשה בקופת החולים.
