כמעט לא דיברתי בעברית בחודשים הספורים שביליתי בסינגפור. הגעתי לשם כמי שמשוכנע שהוא מעין “אזרח העולם”, נטול זהות לאומית, שיכול להתאים את עצמו לכל תרבות בה יפגוש ויתקבל לתוכה בזרועות פתוחות.
אולם בעודי לומד על אודות דיני הסחר הבינלאומיים ומעמדו של המשפט הבינלאומי בדרום-מזרח אסיה באנגלית, מתרועע עם שבדים וגרמנים וזולל אוכל הודי וקוריאני במזנוני האוניברסיטה, החלו מנקרות בי מחשבות טורדניות על הזהות שלי. מה משמעות העובדה שאני יהודי? אני הרי לא מזהה את עצמי עם שלל גווני היהדות שמוכרים לי. אני לא מאמין באלוהים. אני לא מאמין בקדושתה של אדמה כלשהי. אני אוהב בייקון עם ביצים. אני לא חושב שהעם היהודי נעלה בצורה כלשהי על יתר עמי העולם. דיי ברור לי שהנשים היפות בעולם אינן בישראל.
התמזל מזלי ובאותה עת התחלתי לקרוא בספריו של אהרן אפלפלד. אפלפלד היה חוקר נאמן של הקיום האנושי (כלומר, הוא היה סופר), ואחד ממושאי מחקרו העיקריים הוא המשמעות של היות אדם יהודי. אפלפלד מתאר את הסקרנות שאוחזת בו למראה היהודים ותרבותם. היהודים באירופה התגלו בפניו בילדותו כקהילה משונה, מסוגרת, בעלת פחד גדול (ומוצדק) מהעולם שמסביבה. היהודים של אפלפלד חיים בין עמי העולם, אולם הם שומרים בקנאות על עולמם הרוחני, שנראה כלפי חוץ מוזר ואפל. הקהילה היהודית היא מנזר, או מבצר, וקולה וחכמתה נשמעים רק למי שמתגבר על המבוכה, ומיטיב לכרות אוזן ולהקשיב.
לעתים אנקדוטות בחיים הן מעין סינקדוכה של החיים עצמם. כך גם האנקדוטה הבאה: כשטיילתי בבורמה, זמן מה לאחר שקראתי לראשונה בכתביו של אפלפלד והרהרתי במשמעות היותי יהודי, היטלטלתי באוטובוסים בדרכי ממרכז המדינה אל דרומה, לעבר עיירה קטנה ששוכנת למרגלותיו של הר שבפסגתו סלע מוזהב. האגדה מספרת שמתחת לסלע המוזהב מונחת שערה בודדת של הבודהה בעצמו. הסלע ניצב בזווית משונה ומאיים להידרדר מטה, והבורמזים מאמינים שאותה שערה של הבודהה מונעת מהסלע להתגלגל מההר. המסעות באוטובוסים היו קשים. כל מי שנסע אי פעם באוטובוס בורמזי יבין לליבי. הבורמזים אוהבים להקפיא את האוטובוסים על נוסעיהם, להקרין סרטים בקולי קולות, ולירוק ולהקיא במהלך הנסיעות (כל נוסע מקבל שקית הקאה בכל נסיעה באוטובוס, ומשתדל לנצל אותה בצורה מיטבית). נסעתי באוטובוס אחד כל הלילה, והחלפתי אוטובוס בתחנה המרכזית ביאנגון בחמש בבוקר, משם לקחתי אוטובוס נוסף לעיירה הדרומית בו נסעתי עוד שעות רבות.
הגעתי לעיירה רצוץ ומסובב לחלוטין. נכנסתי להוסטל הראשון שנקרה בדרכי, והוא היה יקר מדי עבורי. לכן נכנסתי להוסטל השני שנקרה בדרכי, ושם הבטיחו לי שאקבל חדר עוד שעתיים, אם אחכה בסבלנות. נאנחתי בייאוש והלכתי להסתובב בחצר הרחבה של ההוסטל. שם, על ספסל, ישבה אישה מבוגרת וקראה בספר ללימוד עברית. ניגשתי אליה ושאלתי אותה מאיפה היא, ולמה היא לומדת עברית. היא סיפרה לי שהיא צרפתייה. היא התחילה ללמוד עברית כדי לקרוא בספריו של אהרן אפלפלד, הסופר האהוב עליה. כשסיפרתי לה שאני מישראל ושאפלפלד הוא הסופר הישראלי האהוב עלי, היא הסתכלה עלי ואמרה לי ש-“יש לך מזל גדול שאתה יכול לקרוא בכתבי הקודש בשפתם”. לא שאלתי האם היא מתכוונת לתנ”ך או לכתביו של אפלפלד.
