שבוע הספר האחרון לא היה יוצא דופן מבחינות מסוימות. הלכתי כרגיל לכיכר רבין, וכהרגלי חזרתי מהכיכר עם שקית ובתוכה ספרים. הוא כן היה יוצא דופן מבחינות אחרות. החשובה מביניהן היא שבחנתי את הדוכנים השונים כשלצדי עגלה ובה מנמנת בתי בכורתי, ששלושה שבועות לפני שבוע הספר עוד שכנה בבטן אמה. הסיבה המשנית היא שכאשר חזרתי משבוע הספר, שקית בידי ובתוכה ספרים, נשאלתי על ידי בת זוגי האם שוב רכשתי ספרים של כל מני גברים שאינם ישראלים. הביקורת, אם כן, הייתה כפולה ומוצדקת בכפילותה: כמעט ואיני קורא ספרים שנכתבו על ידי נשים, ואני ממעט לקרוא ספרים שנכתבו על ידי סופרים ישראלים.
לשמחתי, הייתה תשובה ניצחת בשקית בדמותו של צערו העתיק של הירח לנעמה דעי. ספר שנכתב על ידי אישה ישראלית! כך ניצחתי בוויכוח וזכיתי לפטור משטיפת כלים במשך שלושה ימים ושלושה לילות*.
אין לי תשובה טובה לשאלה מדוע לאורך השנים נמנעתי, במודע או לא במודע, מקריאת ספרים שנכתבו על ידי נשים. אפתור את עצמי מבלי לצאת ידי חובה, ואטען שלא זה המקום לעסוק בתת המודע שלי. ממילא כבר כתבו על הבעיה חכמות וגדולות ממני. הפתרון לכשל הזה, עם זאת, ברור למדי: כדי לנצח בכל ויכוח עתידי עם בת הזוג, עלי לקרוא ספרות שנכתבה על ידי נשים בכוונה רבה ובמודע.
לפיכך, לאחר שקראתי בספרה של דעי, נטלתי לידי גם את שלוש נשים חזקות של מרי נדיאי, סצנות מברצלונה של מרסה רודורדה ואנשים נורמלים של סאלי רוני. ספרים נוספים נמצאים על המדף.
לפני שאכתוב מעט על הספרים ואמליץ בחום על שניים מהם, אדרש לשאלה שמטרידה אותי, והיא ההצדקה של כתיבה על אסופת ספרים שנכתבו על ידי נשים כאסופה שמוצדק לכתוב עליה. בין הספרים אין שום קשר מוצדק אחר: הסופרות הן מישראל, מקטלוניה, מצרפת ומאירלנד; שתיים מהן בנות גילי (!), אחת מבוגרת ממני בשני עשורים והרביעית מתה לפני שלושים וחמש שנים; אין כל קשר עלילתי או נושאי בין הספרים. נשים מהוות את רוב אוכלוסיית העולם ומביך למדי לכתוב על “ספרות נשית”, כאילו ספר שכתבה אישה מקרין על איכויותיהן או מאפייניהן של כל הסופרות בעולם, בעוד שספר שכתב גבר לא יוכל לעולם להכתים או להעלות את קרנם של הסופרים הגברים כולם. בנוסף, אני מניח שקיימים דיונים אקדמיים עבשים על מהותה של “ספרות נשית”, נשים בספרות בכלל, ייצוגים נשיים וכו’, ומכיוון שהשכלתי הספרותית האקדמית דלה למדי בוודאי לא אוכל לחדש בנושא מבלי להישמע בנאלי ובור.
הסיבה העיקרית לכך שרשומה זו משוגרת לאוויר העולם למרות הקשיים שהקשיתי לעיל היא שממילא הכתיבה שלי בבלוג הזה מועטה ביותר. אם לא אכתוב על כל הספרים יחדיו, כנראה שלא אכתוב עליהם כלל. בנוסף, למרות הבושה שבשאילתן והעובש שכנראה עולה מהשאלות, הן נותרות מעניינות: האם יש דבר מה מיוחד בכתיבה נשית? האם היא שונה מכתיבה גברית? מה יכולות נשים ללמד אותנו על ספרות שהסופרים הרבים כחול אשר על שפת הים מתקשים ללמד?
הספר החביב עלי מבין הארבעה הוא זה שרכשתי בשבוע הספר. צערו העתיק של הירח הוא פרויקט שאפתני למדי. דעי מספרת על קורותיו של נער שנחבל חבלת ראש ומתאושש ממנה תוך שהוא מאבד את כישורי השפה שלו ונאלץ ללמוד אותם מחדש. התאונה משבשת את חייהם (המשובשים ממילא) של הסובבים אותו, שמרביתם הם בני שתי משפחות על הספקטרום הדתי שחיות בהתנחלות. השאפתנות שבספר היא סיפורו מעשר נקודות מבט שונות של עשרה אנשים שונים. העלילה מתקדמת בצורה לינארית, פחות או יותר, אבל כל פרק מסופר מנקודת מבטה של דמות אחרת, ואף דמות לא “מספרת” יותר מפרק אחד. השפה בה נכתב כל פרק שונה, ומייצגת את שפתה ועולמה הפנימי של כל דמות.
הבחירה הזאת מוצלחת בעיני יותר לעתים, ופחות לעתים אחרות. באופן דיי גורף, הדמויות שנהניתי יותר לקרוא היו הדמויות הנשיות, והדמויות שנהניתי מהן פחות (מלבד אחת, של אחד משני גיבורי הספר הראשיים) היו הדמויות הגבריות. הדמות החביבה עלי: אמו הנוירוטית של אחד משני גיבורי הספר. הדמות הפחות חביבה עלי: דמותו של רב מלא בעצמו כרימון. האם זה מכיוון שנשים נוירוטיות אהודות עלי באופן כללי, בעוד שרבנים שנואים עלי באופן כללי? כאמור, אין זה המקום לעסוק כאן בתת המודע שלי. הספר, אולי בניגוד לתת המודע שלי, הוא הדוק, מעניין ואותנטי. במהלך הקריאה התרגשתי לראות, למשל, שאת הפרק הבא מספרת אחת הדמויות המסתוריות שסקרנו אותי.
את שלוש נשים חזקות יצא לי לקרוא בקבוצת קריאה, חוויה מומלצת כשלעצמה. מדובר בשלושה סיפורים שיכולים לעמוד כנובלות קצרות עצמאיות. שלושת הסיפורים מספרים על גורלם של אפריקנים שהיגרו, או מנסים להגר, מאפריקה לאירופה. נידאי עצמה נולדה בצרפת לאבא סנגלי, כך שקשה שלא להשליך מהביוגרפיה האישית שלה על הסיפורים. שניים מהסיפורים מסופרים מנקודת מבטן של נשים בעוד שהסיפור האמצעי והארוך מבין השלושה מסופר מנקודת מבטו של גבר. גם בספר הזה נהניתי יותר מהסיפורים שמסופרים מנקודת מבט נשית. קבוצת הקריאה הייתה בדעה אחידה לגבי נקודה זו.
הסיפורים שונים למדי זה מזה, אך יש בהם קונפליקטים דומים: קשיי המהגר, מתח בין-מגדרי בלתי ניתן לגישור, מרדף אחר זהות עצמית. הסיפור הראשון, המוצלח ביותר בספר, עוסק באישה שחוזרת לאפריקה כדי להיפגש עם אביה המטורלל והבלתי מוסרי. הגיבורה, שהתבססה בצרפת והפכה לאישה חזקה ועצמאית, מתקשה להבחין בין מציאות ודמיון והסיפור משאיר את הקורא עם סימני שאלה לגבי מה נכון ומה בדוי. הסיום של הסיפור רודף ומעניין. שני הסיפורים האחרים אינם באותה רמה גבוהה, לטעמי. הסיפור השני עוסק בגבר שמתקשה ליישב בין אפסותו האיומה לבין גדולתה של אשתו המהגרת (עליה לא מסופרות עובדות כמעט בכלל), והסיפור השלישי הוא סיפורה של אישה שמנסה להגר מאפריקה לאירופה, עוברת חוויות מזוויעות ומצליחה לשמור על ערך עצמי בפני עצמה למרות הרוע מסביבה.
בקבוצת הקריאה ניטש דיון בשאלה האם הספר של נידאי הוא בגדר ספרות מגויסת, פוליטית, שמנסה לשכנע אותנו במסר שהנשים בספר חזקות, ולהעביר לנו מחשבות פוליטיות למחצה על אודות ההגירה מאפריקה. עם זאת, אף אחד לא טען שהספר אינו מעניין או מעורר מחשבה.
סצנות מברצלונה הוא אסופה קצרה של סיפורים קצרים שהמשותף להם הוא, מן הסתם, התרחשותם בברצלונה. זה הספר האהוב עלי פחות מבין הארבעה. הוצאת “תשע נשמות” היא בהחלט מרעננת ומצליחה מעת לעת להפתיע, וספריה מעטרים את המדף בסלון שלי לרוב, אבל יש להודות שהבחירות העריכתיות של אוריאל קון אינן אחידות ברמתן. למרות שכל הספרים משווקים בעמוד הפייסבוק כפורצי דרך, מעניינים ואף חתרניים, בהוצאה יצאו יצירות מופת קטנות כמו “מאוהב” של אלפרד הייז ו-“הזהב של קחמרקה” של יעקב וסרמן, ולצדן ספרים תמוהים למדי כמו “הסיני שקרא עיתון בדרך לגרדום” של ריקרדו סטרפסה.
סצנות מברצלונה הוא אינו ספר גרוע. חלק מהסיפורים בו מורטי עצבים או עצובים מאוד, אבל אף לא אחד מהם מתעלה והופך לבלתי נשכח. למעשה, למרות שקראתי אותו לא מזמן, אני לא זוכר כמעט שום דבר מהספר מלבד הנושאים העצובים שנבחרו לסיפורים בו (אהבה חד צדדית ולא ממומשת בין גבר לאישה, ילד שרואה שחיטה של ציפורים בשוק, ילדה שמשמידה בובה שקנו לה). אציין שקראתי את הספר בברצלונה עצמה, כך שאי אפשר להאשים אותי בכך שלא ניסיתי להיכנס לאווירה.
לבסוף, את אנשים נורמלים סיימתי ביומיים מרוכזים של קריאה. ככל שאני מתבגר קצב הקריאה האיטי ממילא שלי מואט עוד יותר, ואירועים כגון דא נדירים. הספר קריא וסוחף. א-ב-ל – הוא מרגיש יותר מדי כמו ספרות נוער מוצלחת מאשר רומן מעניין. רוני, הסופרת, היא ילידת 1991, עובדה שמעלה בי רגשות נוגים. הסטודנטים העילאיים והמתנשאים באוניברסיטת דבלין מתוארים ככאלה שמסתובבים עם מק-בוק מתחת לזרועם. גיבור הספר עושה לייקים לתגובות לפוסט פוליטי בפייסבוק, וכך אנחנו לומדים על אודותיו דבר מה. חלב נוטף משפתיו המטאפוריות של הספר.
אני לא מציין את האלמנטים הצעירים של הסופרת ושל הסיפור כדי לגרוע ממנו. למען האמת, היה לי נחמד לקרוא ספר שמתרחש בימינו אנו ממש, על כל תכונותיהם. הקושי שלי עם הספר היה אחר. הדמויות בנאליות למדי – נערה חכמה ודחויה, נער חתיך ומקובל, שניהם עוברים מטאמורפוזה בנאלית כשלעצמה – הסיפור תמיד מעניין, תמיד מושך, אבל לעולם לא מתרומם מעבר לכך. כמה פעמים מצאתי את עצמי מריץ את שם הסופרת והספר בגוגל כדי לוודא שהוא אכן זכה לשבחים שמצוינים על גב הכריכה. אמליץ על הספר למי שמעוניין בקריאה קלילה ומודרנית.
מה שכן אציין לטובת אנשים נורמלים הוא כי למרות הבנאליות שאופפת אותו, ברור למדי לאורך הספר שכמו שקורה בסיטואציות דומות בחיים האמיתיים, לא יהיה לו סוף טוב. ואמנם, רוני לא מאכזבת ואכן מותירה את הקורא עם טעם חמצמץ של עצב.
זה מוביל אותי לתובנה הקטנה, שיתכן בהחלט שהיא גם בנאלית, גם שגויה וגם נמהרת, שהסקתי בעקבות הקריאה בארבעת הספרים האלה. ארבעת הספרים עוסקים ברגשות שלא נמצאים לרוב בספרות גברית: עצב, חוסר אונים, אבדן כיוון. לא זכורים לי הרבה ספרים של סופרים גברים שעוסקים הרבה כל כך בעצב, או במאבקו של אדם לזכור שיש לו שם וזהות. חוסר אונים הוא אינו תכונה פופולרית במרבית הספרים – מלבד ספרים שעוסקים באירועים דרמטיים כמלחמה או השמדת עם. כל ארבעת הספרים שפכו אור על רגשות ומצבים שלרוב לא נמצא להם מקום בספרות שאני קורא.
* זה כמובן לא נכון.
