כל צעד באמריצר הרגיש כמו מוות קטן. היה חם מאוד ולח והאוויר היה דחוס ומזוהם ונתן תחושה שצעדנו בתוך מנהרות גוף. בתוככי המתחם המקודש שבאמריצר היינו יחפים מפאת קדושת המקום (לפני כשלושים וארבע שנים נרצחה ראש ממשלת הודו, אינדירה גאנדי, מכיוון ששלחה חיילים חמושים למתחם המקודש והם צעדו בו במגפיים וחיללו אותו), והזיעה נטפה לעבר כפות הרגליים שצעדו על השיש הלח מזיעתם של אלפי האנשים שגדשו את המקום. באותה המידה שאפשר לחשוב שהחום מקורו במזג האוויר, אפשר היה גם לחשוב שהוא בקע מגופם של הסיקים המאמינים שהתהלכו מסביב למקדש הזהב, חובשים טורבנים בשלל צבעי הקשת שנראים כמו ישבנים מגודלים על ראשיהם (שאלתי את דורין אם היא חושבת שהסיקים חובשים טורבנים צבעוניים גם על ראשי המה-שמם שלהם, ודורין נאלצה לצחוק למרות מחאותיה וניסיונותיה הנואשים שלא לצחוק), ומספרם היה עשרות אלפים. ההליכה במתחם הייתה מסלול סללום בין האנשים הרבים מספור שכיתרו אותנו ללא הרף. אין פינה שקטה באמריצר ובפרט לא במקדש הזהב.
המקדשים הסיקיים פתוחים למאמינים בני כל הדתות ואף למחוסרי הדת עשרים וארבע שעות ביממה. מערכת כריזה מרכזית משמיעה ללא הרף מנגינה ושירה של פסוקי קודש סיקיים. מנגינות הדתות המזרחיות שונות מאוד ממנגינות מערביות. אין בהן נקודות שיא, והן נשמעות כמן המהום הולך ומתמשך שמטרתו לא ברורה. זו כמובן הנקודה. החיים אינם מסלול מכשולים אותו צריך לצלוח בדרך לפרס נכסף כלשהו. הם באים והולכים ובאמצע נשמעים כמו המהום הולך ומתמשך שמטרתו לא ברורה. במקום להמשיך להתכחש לכך מציעים הסיקים להתאחד עם היישות האלוהית הנצחית ולהפסיק לגלוש כל היום באתרי שופינג ופורנו ולשתות אלכוהול וללכת לקואוצ’רים.
בעודי מסתובב ובוחן את ההתרחשויות, הודים רבים ביקשו להצטלם איתי מפאת מראי החיצוני. כמה ימים לפני כן בעלים של אחד ההוסטלים שישנו בו אמר לי שאיני נראה ישראלי אלא גרמני או אנגלי. הודיתי שמוצא אבותיי אכן מגרמניה ומפולין ובעל ההוסטל העיר שזו הסיבה שאני נאה מאוד. ואמנם לא ניתן להתכחש ליופיי יוצא הדופן, כפי שיעיד כל מי שאי פעם חזה בי, ואני מסיק שהסיבה היחידה שישראלים לא מבקשים להצטלם איתי חדשות לבקרים היא ביישנות. שומר במקדש הסיקי, מזויין בחנית, בסכין ובטורבן כתום מפואר, ניגש אלי ואמר לי להפסיק להצטלם עם המעריצים מכיוון שהצילום מסיח את דעתי מההתאחדות עם האל, והרי כל מטרת הביקור במקדש היא זו. הסכמתי.
ובעודנו מסתובבים ומצלמים אנשים בשיטה הישנה והלא מוסרית של “תעמדי כאן ואצלם את הזקן הזה מאחורייך”, ניגש אלינו סיק שלבש חולצה משובצת מודרנית וטורבן שחור ושאל מנין אנו ומדוע באנו. הסברתי. הסיק הציג את עצמו ואמר ששמו הקצר הוא צ’אני, ולשאלתי ציין גם מה שמו המלא אלא שהוא היה ארוך מדי עבור תפיסתי המוגבלת. צ’אני אמר שהמערביים שמגיעים לאמריצר חושבים ששמו של המקדש בו אנו עומדים הוא “מקדש הזהב” אך זו טעות, מכיוון שמקדשים רבים עשויים זהב אך המקדש הזה הוא מיוחד שכן הוא בית האל, ולפיכך נקרא הרמנדיר (הרי – אל, מנדיר – בית).
צ’אני עמד והסביר ארוכות במענה לשאלותיי מה מתרחש במקדש, אילו טקסים נערכים בו ומה מייחד את הסיקים. הוא טרח והדגיש מספר פעמים שכל תשובותיו הן בחינם וללא תשלום ומי שיגבה ממני תשלום עבור הסברים על אודות הדת הסיקית הוא אינו סיק אמיתי. לדבריו של צ’אני אוכל לזהות סיק אמיתי לפי מספר מאפיינים חיצוניים. הסיק חובש טורבן כדי להצניע את קודקודו מפני היישות האלוהית הנצחית. הסיק לא יגזוז לעולם את שערות ראשו או זקנו. הסיק לובש מכנסיים ארוכים מפאת הצניעות. הסיק לעולם לא ישכב עם אישה שאינה אשתו. הסיק יענוד צמיד על ידו הימנית כדי לסמן שלעולם לא ישתמש בה לגניבה. הסיק הטהור יישא עמו פגיון כדי לסכל כל פשע בו יתקל. נאלצתי לעמת את צ’אני עם העובדה שהוא עצמו לא נשא פגיון. צ’אני הודה שהוא אינו סיק טהור. הוא שותה אלכוהול, מעשן סיגריות ואפילו חוטא באכילת בשר. כשהשיחה נעשתה אישית יותר ויותר צ’אני הודה שכשהוא במקדש הוא רגוע ושלו, אבל כשהוא חוזר הביתה הוא מרבה לריב עם אשתו.
כשהחום החל לגבור עלינו ושאלותינו התמעטו, צ’אני החל לשאול אותנו שאלות משל עצמו. היכן אתם ישנים וכמה אתם משלמים, שאל, וענינו שאנחנו משלמים אלף וחמש מאות רופי עבור חדר במלון יוקרתי עם מזגן מצוין. צ’אני ענה שקרוב למקדש יש חדרים טובים עם מזגן בחמש מאות רופי בלבד, ואז אמר שמכיוון שהוא חסך לנו אלף רופי, הוא זכאי לתמורה של חמש מאות רופי. זו הייתה הלצה, כמובן, שכן צ’אני הוא סיק ומצוותיו לא מאפשרות לו לגבות תשלום עבור עצה ברורה מאליה כמו זו, וצ’אני הניע את ראשו כפי שהודים מניעים את ראשם, בתנועה מעלה מטה וימינה שמאלה שנראית כמו שילוב של תנועות ה-“כן” וה-“לא” שמוכרות לנו במערב המשעמם, בו ברור לגמרי מה מביעה כל תנועת גוף. צ’אני חייך ושמח מההלצה שהליץ.
כשעמדנו להיפרד מעל פניו, הרצין לרגע צ’אני ואמר שיש לו שאלה אחת אחרונה וחשובה מאוד, ואני חשבתי שהנה אנו עתידים לחשוף טפח מהדבר המכונה משמעות החיים בעזרת חכמת הסיקים. צ’אני שאל את דורין כמה אצבעות יש ביד שמאלה. דורין ענתה שיש חמש אצבעות בכף ידה. צ’אני אמר שזו טעות. שאלנו מדוע, וצ’אני אמר שיש בידה של דורין אגודל אחד וארבע אצבעות. הוא חייך חיוך ממזרי ונענע את ראשו בפראות מעלה מטה וימינה ושמאלה והביע בעזרת כך את מה שהביע, והתנועות היו מלאות רגש ותזזיתיות ומהירות וחששתי שראשו ייפול מעל צווארו ויתגלגל מטה לבריכה הגדולה שמקיפה את מקדש הזהב. אז צ’אני אמר שמכיוון שדורין טעתה, היא חייבת לו עשרה דולרים.
נפרדנו מעל צ’אני ויצאנו מהמקדש. יום לאחר מכן עזבנו את אמריצר ומשם המשכנו לדלהי ומשם לארץ ישראל. מכיוון שבאמריצר היינו עסוקים מדי בצילומים ובניסיון לשרוד את מזג האוויר, נקווה שנצליח להתאחד עם היישות האלוהית הנצחית דווקא בבית.
