על “הדבר”, מגפות וקדמה

לפני מעט יותר מעשר שנים ישבתי לגדות אגם ואנאקה שבאי הדרומי בניו זילנד וסיימתי לקרוא את “הדבר” של אלבר קאמי. הספר הותיר בי רושם ניכר, כמו כל ספר אחר של קאמי שקראתי. קאמי הוא סופר רגיש שמחטט בפצעים העמוקים ביותר, ולפיכך ניתן לסלוח לו על כך שגיבוריו הראשיים הם לרוב דמויות פלקטיות. בנוסף, “הדבר” העניק לי תחביב רב שנים – עניין לא בריא בהיסטוריה של מגיפות.

במהלך חיי הבוגרים מצאתי את עצמי מעיין לעתים תכופות בערכי ויקיפדיה, כתבות וסרטונים שמתארים את ההיסטוריה של מגיפות איומות כמו המוות השחור והשפעת הספרדית. השכלתי גם בקריאה על זוועות כגון האבעבועות השחורות והאבולה. הסיבות הפסיכולוגיות העמוקות לתחביב המשונה טעונות בירור.

מכל מקום, כאשר קראתי וחזרתי וקראתי על מיתותיהם של מאות מיליוני אנשים ממחלות נוראיות לאורך כל ההיסטוריה האנושית, שוכנעתי בשני דברים: א. כי אנו חיים בתקופה הממוזלת ביותר בהיסטוריה האנושית, בה התגברנו במידה רבה על המחלות הקטלניות וההרסניות שחירבו את העולם פעמים רבות לפני תקופתינו, ו-ב. כי מגפות נוספות, שיצליחו בכל זאת להתגבר על חומות הידע, המדע והטכנולוגיה האנושיות הן רק עניין של זמן.

את נקודה ב’ ניסח יפה קאמי בפסקה האחרונה של “הדבר”, ובה מתוארים הרהוריו של גיבור הספר אל מול המון העיר הצוהל כנגד חיסול מגפת הדבר שהיכתה בעיר:

“ואכן, בהאזינו אל קריאות השמחה העולות מן העיר, זכר רייה כי שמחה זו סכנה צפויה לה בכל עת. כי יודע היה מה שנעלם מההמון העלז הזה, ואשר ניתן הוא לקראו בכל הספרים, כי מתג הדברים אינו מת ואינו נעלם לעולם, כי יכול הוא לנוח, רדום משך עשרות בשנים, ברהיטים ובכלי המיטה, כי מחכה הוא באורך-רוח בחדרים, במרתפים, במזודות, ובממחטות ובבלויי נייר, וכי, אולי יבוא יום, ולאסונם של בני-האדם וכדי ללמדם לקח, יעיר הדבר את עכברושיו וישלחם למות בעיר מתרוננת.” (עמ’ 242 בהוצאת עם עובד הישנה בתרגום יונתן רטוש)

מי שולט במי

קאמי התייחס למחלת הדבר ונראה שטעה בניבויו – המחלה הזו הובסה במידה רבה על ידי המין האנושי, ולמרות התפרצויות ספורדיות שלה בהודו, מדגסקר ובאזורים כפריים מסוימים בארה”ב, היא נמחצה תחת מגף הקדמה האנושית. אולם על אף שהדבר, לצד מחלות איומות אחרות כאבעבועות השחורות, נוצח ונעלם למעשה, נבואתו של קאמי שרירה ואיתנה לגבי שלל מחלות אחרות. ישנה בעולם המערבי אשליה כי מחלות העולם הישן, שאינן סרטן או סוכרת, נעלמו מן העולם. במציאות, אלה עדיין מפילות חללים רבים במדינות המתפתחות (שחפת, למשל, חיסלה מיליון וחצי בני אדם בשנת 2018 לבדה, אליבא דויקיפדיה). לצדן, מחלות לא מוכרות אחרות מתחבאות אי שם במערות עטלפים בסין, בפינות חשוכות אחרות ברחבי העולם כמו גם בכוח האבולוציה.

כנגד עובדה זו יגידו המגידים, ואכן קל למצוא שלל רשומות ברוח זו ברחבי המרשתת, כי מדובר בתזכורת כואבת לכך שהאדם, גם אם ינסה ככל יכולתו, לעולם לא יצליח להתגבר על עובדת היותו אורגניזם טבעי הכפוף לגחמות הטבע.

זו, כמובן, שגיאה, או לפחות שגיאה חלקית.

הרי הטיעון לפיו האדם הינו אורגניזם ולפיכך יציית תמיד לכללי הפיזיקה, הביולוגיה והכימיה הוא טיעון בנאלי וברור מאליו. הטיעון המעניין – והשגוי – הוא כי עלינו לאחוז בנקודת מוצא מרובת צניעות כלפי העולם שכן תופעות טבע כגון מגיפת הקורונה הן תזכורת כואבת לאפסותו של האדם, ולחוסר יכולתו לממש את הבטחת העולם המודרני מאז ימי הנאורות לשלוט בטבע.

אלא שדווקא מגפת הקורונה ממחישה כיצד השתלט האדם גם השתלט על הטבע, או לפחות על המחלות שהוא מטיח בנו. באמצעות כלים פוליטיים כגון שלטונות מרכזיים שמסוגלים להורות על סגר ולאכפו, כלים כלכליים כגון עושר גדול וחסר תקדים בהיסטוריה האנושית, כלים טכנולוגיים כגון תקשורת מיידית ויכולת ייצור ושינוע עצומות וכלים מדעיים כמו איסוף כמות נתונים אדירה והסקת מסקנות מהירות מתוך אותו מידע, המגיפה הזאת הפכה לכלכלב תלתלים לעומת מגיפות אחרות בהיסטוריה האנושית. תחזיות עדכניות מדברות, למשל, על עד 250,000 מתים בארה”ב כתוצאה ממגפת הקורונה, רובם המוחלט קשישים בעלי מחלות רקע. זה, כמובן, מתוך כ-330 מיליון תושבי ארה”ב שחיים בצפיפות ועירוניות גדולה מתמיד. השפעת הספרדית, לשם השוואה, הרגה בארה”ב קרוב ל-700,000 בני אדם מתוך כ-103 מיליון תושבים, בתקופה בה הגלובליזציה הייתה בחיתוליה.

כשטוענים נגד עובדת השתלטותו של האדם על הטבע טוענים כי ישנם עוד שלל דברים שאין האדם יכול לעשות ללא גרימת נזק בלתי הפיך – פליטת גזי חממה, כריתת יערות גשם או פגיעה במעגל החיים הביולוגי עקב הכחדת מינים או חיסול בתי גידול. זו תפיסה אוטופיסטית ובלתי רלוונטית, שהרי שליטה, כשלל מצבי עניינים אחרים בעולם, לעולם אינה מוחלטת (השטחים הכבושים כמשל). השולט לעולם לא יכול לעשות מה שהוא רוצה במסגרת שליטתו.

קחו, לשם השוואה, את מושג האהבה, שזכה לפרשנות אוטופיסטית בשלל מופעים תרבותיים. הרי מי שאהב יודע שהאהבה המציאותית רחוקה מאוטופיה. גם מי שהיה בר מזל מספיק כדי לממש אהבתו רב מן הסתם עם בן זוגו, אולי עד לפרידה. הוא לא יכול היה, למורת רוחו, לקיים יחסי מין עם בן הזוג כל אימת שחפץ בכך, ולפעמים מחוות מאוהבות אף גררו תגובה סולדת. אולם בכל זאת אנשים מתחתנים, מביאים לעולם ילדים ומקימים בית אוהב. אכן, קיימת אהבה בעולם והיא ממומשת גם אם אינה אוטופית.

כך גם השליטה בטבע – ספק אם אי פעם הייתה מגפה בעלת פוטנציאל הרסני כמו מגפת הקורונה שהאנושות התמודדה איתה בצורה כל כך יעילה. גם כאשר שולטים בטבע ישנן בעיות, אלא שהשולט יודע לפתור אותן. במקרה הזה, נראה כרגע שהשולט הוא אינו הווירוס.

אגב, טענה מעט רכה יותר היא ש-“שכחנו” את כוחו של הטבע בחיינו הנוחים בעירוניות האנושית המודרנית. נדמה לי שנכון שרוב האנושים שוכחים את כוחו של הטבע רוב הזמן, אבל לא כל האנשים ולא כל הזמן. למשל, כשקרוב משפחה חולה במחלה קשה או נפטר, לא עלינו, אנו זוכרים את כוחו של הטבע היטב. ביצענו מיקור חוץ להתמודדותינו עם הטבע. החקלאים, הרופאים וחוקרי מדעי הטבע באקדמיה הם שליחנו בחזית זו. האצלנו להם את הסמכויות להתמודד עם ההשלכות השליליות של היותנו חלק מהעולם. כעת, עקב הנסיבות, כולנו נזכרנו בהן. בקרוב נשכח שוב.

טבע ואנושיות

ובכל זאת אמת בלתי מעורערת היא כי אנו חלק מהטבע וכפופים לכל הפחות לחלק מחוקיו (אותם אנו חושפים במסגרת מעמדנו הרם כשליטים). אם תייצר האבולוציה וירוס רצחני שימוטט את שליטת האדם בטבע, ימותו אנשים בהמוניהם. גם אם האדם שולט בטבע כיום, בשנת 2020, הרי שהשליטה הזו היא קצרצרה במונחים היסטוריים ונמשכת אולי 100 או 200 שנים. השליטה הזו עשויה להתפוגג במהירות, שכן לא רוח האדם היא הטבעית, אלא דווקא הווירוסים שמאיימים לחסל אותה.

גם על כך כתב קאמי ב-“הדבר”, במסגרת מונולוג ארוך של אחת הדמויות הנוטות להתפלספות:

“[…] הדבר הטבעי הוא החידק. השאר – הבריאות, היּשרוּת, התאוה, אם רצונך בכך, הרי זה פרי הרצון, ורצון שאסור לו לחדול לעולם. […] אני אומר רק זאת, כי יש על פני האדמה הזאת מיני נגף וקרבנות וכי, במידת האפשר, יש למאן להיות בצד הנגף. […] לפיכך, אומר אני כי יש מיני נגף מזה, ויש קרבנות מזה, וזה הכל.” (עמ’ 200-201)

זה כמובן מונולוג מאוד קאמי-י, ברוח “המיתוס של סיזיפוס”. העולם הוא העולם והאדם, בסופו של דבר, כבול לחוקיו השרירותיים וגרוע מכך, גם לחוקיה השרירורתיים של החברה אליה נקלע. במציאות זו, כל שנותר לו הוא למרוד. אם כל אחד מאיתנו הוא נשא קורונה בכוח או בפועל, מציע לנו קאמי למרוד במציאות שכפה עלינו הטבע, ולהמנע מלהפיל עוד קורבנות. זו התורה כולה. לא להיות לנגף אלא, במידת האפשר, לאדם (קורבן).

הישארו בבית, דוחק בנו קאמי, וחבשו מסכה כשאתם יוצאים לרחוב. אל תתקרבו להוריכם הזקנים. הדבירו את הנגף. לו היה יודע קאמי שאלה גם עצותיהם של כל מנהיגי העולם שמתגבר בינתיים על הטבע באופן נאה למדי, היה מתהפך בקברו.