הביתה

לאחר שנטמע אדם בתרבות ובמקומות זרים מחוץ לארץ ושב אל ביתו, הוא זוכה לכמה ימים שהם כיקיצה מחלום. בתקופת חסד זו הארץ המוכרת נשקפת מבעד לעיניים אחרות ונראית מופלאה וקסומה מזו אותה עזב המטייל כשפצח במסעותיו. הכל מוכר אך מעט שונה. מעשי האנשים מובנים אך דבק בהם שבב מסתורין. באוויר משתרגת ההבטחה הטמונה בכל טיול – הבטחה למציאות אחרת – וכשהיא עוטפת דווקא את העולם הישן והמוכר היא נותנת תחושה כאילו המסע הושלם וחזרת למקום אחר מזה שעזבת. אתה שם לב לדברים שלא שמת לב אליהם בעבר. למשל ריחות, המבט על פניהם של האנשים ברחוב, שפת גופה של קשישה באוטובוס, חנות מכולת עלובה ושלט לצדה. בכורח המציאות נראים סדקי הזדמנויות ואפשרויות. חלופות לוודאי וההכרחי נהיות הגיוניות ופשוטות. ישנו אופק מעורפל במרחקים שלא נראה לפנים. לאחר כמה ימים הערפל מתפזר, המציאות חוזרת להיות המציאות ומה שהיה הוא שישנו. האדם נותר עם געגועים להבטחה שהטיול הבטיח אך לא הבטיח לקיים. וזהו. עד הפעם הבאה.