ימי הקיץ החמים והמסוגרים בישראל מעלים בי געגועים כואבים לטבע פראי. גם בימים רגילים יותר אני חושב שיופי הטבע בישראל לא משתווה ליופי הטבע במקומות אחרים בעולם (כשאני טוען את הטענה הזאת אנשים מסתכלים עלי בעין עקומה, מאשימה, כאילו זו פגיעה ברגשותיהם הלאומיים), אך ימי החום ותקופת הקורונה מעצימים את הגעגוע. החום הכבד מונע יציאה לטיולים בחוץ, וממילא הארץ הקטנה מלאה כולה באנשים. אנחנו חיים בקן נמלים והולכים זה אחר זה בשורות ארוכות, בלתי נגמרות, בוהים כל היום זה באחוריו של זה. הקרב הפוליטי על נחל האסי, הרבה יותר משהוא קרב בין פריבילגים למקופחים, משקף את מצוקת הטבע בה נמצאת ישראל. הטבע היפה הוא משאב נדיר שמתחלק בין מיליוני אנשים למודי אספלט, זכוכית ומתכת.
כפי שהאדם העצוב מחטט בפצעיו בעזרת מוזיקה נוגה, כך אני מחטט בפצעי הגעגוע להרים גדולים, לאגמים תכולים וליערות עבותים באמצעים שונים. אמצעי אחד, חדש ומסעיר, הוא שימוש ברשתות החברתיות. לאחרונה גבר השימוש שלי באינסטגרם, שם התחלתי להציץ (“לעקוב”) אל חייהם של צלמי טבע ורצי שטח. רצי השטח המקצועיים חיים בכל מני פינות מרהיבות בעולם ומרבים להצטלם בנופים מנקרי עיניים. שניים מהמפורסמים ביניהם הם קיליאן ג’ורנט הקטלאני ואמילי פורסברג השבדית. ג’ורנט ופורסברג הם מעין זוג מלכותי של עולם ריצות השטח, שאוחזים ביחד בשלל הישגים ושיאים. ג’ורנט הוא מפלצת הרים, שפעם טיפס על האוורסט וכמה ימים לאחר מכן טיפס עליו שוב, פשוט כי היה לו זמן לשרוף עד הטיסה הביתה. הם חיים בחווה קטנה במרכז נורבגיה, על גדות פיורד, ומתאמנים ברכסי ההרים היפהפיים שנמצאים ממש ליד ביתם. פורסברג מגדלת ירקות וכבשים ומנהלת מותג של חטיפי אנרגיה ומשקאות ספורט אורגניים.
מקרב הצלמים, נדלקתי במיוחד על צלם אמריקני בשם כריס בורקרד. מתוקף עבודתו בורקרד מטייל ללא הרף ומצלם נופים מרהיבים מהאוויר, היבשה והמים. בחודשים האחרונים נדדתי איתו בארה”ב, וכיום הוא חוצה את איסלנד על אופניים ממזרח למערב. כשהתכונן למסע, הוא רכב בשממות קולורדו ומסביב לאגם טאהו. ממושבי בדירת שני החדרים שלי במרכז תל אביב, בהיתי בתמונות ובסרטונים בפה פעור ונפשי יצאה אל המרחבים והשבילים הארוכים באמריקה.
איסלנד היא גם מקום התרחשות עלילת “צלו של בלדור”, ספר קצרצר מאת מחבר איסלנדי בשם שון. את צלו של בלדור קראתי בתחילת השנה, כשהעולם עוד לא הוכה במגפה ונסעתי מדי פעם למשרד (!) באוטובוס (!!). לספר יש עלילה מעניינת כשלעצמה, אבל הוא עשה עלי רושם בעיקר בזכות האווירה הקפואה וההררית של איסלנד. כשאחד מגיבורי הספר רודף אחר שועלה בערבות הקפואות ומנסה לשרוד בסופת שלג, ראיתי את צללית הפרווה הכתומה על רקע המרחבים הלבנים. כשמתוארת קהילה איסלנדית קטנה בעלת מנהגים מפוקפקים, הרגשתי כיצד הטבע שסובב אותם מעצב את אורח חייהם. הספר, כמו כל ספר מוצלח, עוסק בנפש האדם, אלא שנפש האדם באיסלנד מעוצבת כהר שכרע תחת כובד משקלו של קרחון עתיק יומין.
מי שטייל בחבלי ארץ קשים למחיה מכיר את האופי המיוחד של אנשי ההרים, המדבריות והצפון הרחוק. הם שקטים וקשוחים. פניהם חרושי קמטים ודיבורם מקומץ וחסכני. במקום בו החורף ארוך וקשה, האוויר דליל ואכזר או שהמים או האוכל נדירים ודורשים מאמץ, שם ימצאו חלק מתובנות החיים העמוקות.
כך, למשל, מתאר שון את החורף באיסלנד:
“העולם מציץ בעינו הטובה. השכווי מגהק. הפלגים מפכים מתחת לזגוגית הקרח וחולמים על האביב; או אז יהפכו לנהרות מסכני חיים. פה ושם בצלעי ההרים מיתמר עשן מערימות שלג – אלה הן החוות שלהם.
הכל כאן באותו גוון כחלחל, פרט לנצנוץ שעל הפסגה. חורף כעת בעמק דאלור.
החורף באיסלנד אינו רק קיפאון בגוון אחיד, אלא גם פוטנציאל להרס וליופי שמתחבא מתחת לפני השטח. בערבות הקפואות מחזור הטבע השלם, על העבר והעתיד הגלומים בו, שולט בכל הלך האדם. ואידך זיל גמור.
ספר נוסף שקראתי לאחרונה וגירד ביעילות את הנפיחות המעיקה של הגעגועים לטבע הוא “המצאת הטבע”, ספר ביוגרפי על אודות אלכסנדר פון הומבולדט מאת אנדריאה וולף. הומבולדט היה, סליחה על האנדרסטייטמנט, מדען גרמני שפעל מסוף המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19. לפי הספר, מדובר בדמות רנסאנס של ממש, מסוג האנשים שהם גם מדענים דגולים, גם מגלי ארצות אמיצים, גם צ’ארמרים בסגנון ג’יימס בונד (אם כי הומבולדט, לטענתה של וולף, היה הומוסקסואל – מוקדש לכך דיון לא קצר בספר שלא הבנתי לגמרי את חשיבותו) וגם סלבריטאים בקנה מידה של קים קרדשיאן.
הסיפור של הומבולדט מעניין מאוד, אבל החלק האהוב עלי מבחינה ביוגרפית היה דווקא הפרקים שתיארו את ההשפעה של הומבולדט על דמויות בולטות אחרות בהיסטוריה, מצ’רלס דרווין, גתה, סימון בוליבר, הנרי דייוויד ת’ורו ותומאס ג’פרסון ועד לכמה חבר’ה מרתקים שלא שמעתי עליהם מעודי. הומבולדט מוצג בספר כמי שייסד במו ידיו זרם במדע שביקש לאחד בין מחקר מדעי לבין התפעלות סובייקטיבית מהטבע, שכן האחד גורר ומנביע את האחר. אין לי כמובן שום כלים היסטוריים כדי להעריך את נכונות הטענה, אבל יש לי הרבה סימפטיה לכיוון. במיוחד בעולם חילוני, פוסט רומנטי ופוסט מודרני בו הקסם הותק מהעולם (וכו’), החשיבות שיש בעיני להתפעלות מיופי ובמיוחד מהטבע היא עליונה. ההתפעלות הזו היא פחות או יותר השריד האחרון לחיי אדם שטעונים במשמעות טרנסצנדנטית. מי שלא מסוגל להתפעל מהר מושלג או מאגם כחול קרוב בעיני לבעלי החיים שמתאר דקארט, אותם אוטומטים חסרי נשמה.
מכל מקום, מסעותיו של הומבולדט בשממת היאנוס, בנהר האורינוקו שורץ התננים ובהרי האנדים הנשגבים בדרום אמריקה, בין מכרות והרי געש באירופה וברחבי רוסיה היו הדבר הכי קרוב למסע משלי בקיץ הקורונה של שנת 2020. לא חשבתי שביוגרפיה כלשהי תהיה הספר הכי מוצלח שאקרא השנה, אבל נראה כרגע שזה בהחלט עשוי להיות המצב.
