הרעיון לטייל באביסקו נולד לפני כמה חודשים. לו הייתי מטייל בקיץ, הייתי מחפש טרק חביב חוצה רכסים ומשקיף על אגמים. טיול בחורף מאתגר יותר אם רוצים להתחבר לאמא טבע. סיערתי מוחי, גיגלתי שאילתה ובחנתי מה הוא המקום הטוב ביותר באירופה לצפות ממנו בזוהר הצפוני.
הבחירה דווקא באביסקו נגזרה מכמה משתנים: בלפלנד השבדית זול יותר מאשר בנורבגיה ואיסלנד וגם יבש יותר ומעונן פחות, מה שמגדיל את הסיכויים לצפות בזוהר, ובשל הקרבה היחסית לים קר בה פחות מאשר בפינלנד. לאביסקו יתרון ייחודי נוסף: מדובר בעיירה קטנה שאינה מזהמת את השמיים באור רב, ואם מתרחקים אך חמש דקות צעידה מההוסטל זוכים בשמיים שחורים זרועי כוכבים, שהם מצע אידאלי לזריחת הזוהר.
כשנחתי בשבדיה בכלל ובמיוחד כשהרכבת שלי חצתה את החוג הארקטי באור הבוקר והתקרבה לאביסקו נתקפתי חרדה קלה. המקום כולו מושלג וקפוא. אין זכר לאדמה או למים, שנבלעו כולם תחת הכפור. תל אביבי חמום עור כמוני לא מורגל להסתובב בחוץ בתנאים כאלה. לשמחתי גיליתי שעם ביגוד מתאים אין שום בעיה להסתובב בחוץ בקור של מינוס חמש או עשר מעלות, בטח אם השמש זורחת והרוח שוכב לנוח, ואפילו בלילה קר של מינוס עשרים לא קופאים למוות אם לובשים כל מני מעילים שאין בהם תועלת במזרח התיכון (לבשתי חרמונית כשהייתי חייל – היא מן הסתם שווה לתחת בלפלנד).
בלילה השלישי שלי באביסקו יצא לי לחזות בזוהר הצפוני במלוא הדרו מהאגם הקפוא שליד העיירה, מרקד בשמיים ועוטף אותם, פושט ולובש צורה, בוער כמדורה ושט כענן, משקיף עלינו ומשוויץ ומנענע את האגן כמו שאקירה. במובן הזה תקוותי התגשמו והטיול השיג את מטרתו. אלא שגיליתי שהזוהר הצפוני הוא רק חלק מהחוויה המיוחדת של טיול בלפלנד. במהלך הימים, בהם אי אפשר לרדוף אחרי הזוהר, טיילתי ביערות ובגבעות ועל האגם מסביב לאביסקו, נהגתי במזחלת כלבים, ניסיתי ונכשלתי לגלוש סקי קרוס קאנטרי ושאפתי לריאות המון אוויר קפוא וצלול.
במקום המופלא הזה, בו הכפור מכסה את העולם במשך חצי שנה ובו השמש כמעט לא זורחת למשך חודשיים בחורף וכמעט לא שוקעת למשך חודשיים בקיץ, האדם מתגלה במלוא ננסותו מול איתני הטבע. כאן איתני הטבע איתנים במיוחד והדרמה שבטבע עולה על כל דרמה עירונית. השמש שנעלמת בחורף ומותירה מאחוריה עולם קפוא שבה בקיץ והופכת את הכפור למים אדירים שעולים על גדותיהם. מה שלא גדל באדמת הקיץ לא יגדל בקיפאון החורף. האנשים והחיות צריכים להתעלות על עצמם כדי לשרוד.
דברים דרומיים כמו הנצרות נראים כאן ילדותיים ופריבילגיים. ישו מת כדי לכפר על החטאים שלנו? איזה מוות מיותר. כאילו הטבע לא מנסה להרוג אותנו מספיק. ואם כבר הוא מת, אפשר להשאיר אותו על הצלב כדי שיתייבש ונשתמש בעור שלו ככיסוי למושב במזחלת? כאן נשמת הדברים היא זו של הסלעים והמים והיער וההרים והעננים מורידי השלג. רק עליהם שווה להתעכב. בני הסאמי המקומיים התנצרו רק מאות שנים אחרי מרבית אירופה. אפשר להבין למה.
ממילא, המקומיים לא חזקים בלקשור קשרים אישיים עם בני אדם אחרים, אז מה יעשו בכנסייה? השקט כאן דומיננטי ונוכח יותר מהקול. האנשים לא יגידו לך שלום אם יחלפו על פניך ברחוב או במסלול טיול. כשנפלתי ממזחלת הכלבים המדריכה נזפה בי והטיחה שבתדריך אמרו לי לבלום בירידות. כששאלתי בחנות אם מוכרים בה בקבוקי מים נאמר לי באריכות ובטון מאשים שזה לא הגיוני לשתות מים בבקבוקים ושיש אחלה מים בברז. אחר כך הפנו אותי לבקבוק מים רב פעמי שעולה 20 יורו.
וכל אותה עת השלג הקיף אותי מכל עבר. כשפתחתי את החלון בהוסטל צפיתי לעבר האגם הקפוא וההרים הלבנים. במהלך היום התהלכתי ברחובות ובשבילים הקפואים והשתדלתי לא להחליק על מקטעי הקרח. טיול על האגם הענק, הקפוא והריק הרגיש כמו טיול על כוכב אחר. רק עקבות של בני אדם וכלבים ואלק סקנדינבי ענק הזכירו לי שאני לא לבד. והלבד-ביחד הזה עם עצמי ועם מלוא כוחו של הקוסמוס היה בין הדברים הכי מרגשים שיצא לי לחוות.