רשימת הקריאה שלי לרוב אקלקטית וחסרת סדר וכיוון. אני נוטה לקרוא: א. את מה שקוראים בקבוצות הקריאה השונות שאני חבר בהן (עוד על כך בהזדמנות); ב. את מה שיש לי על המדף ונראה מעניין; ג. את מה שהאינטואיציה שלי דורשת ברגע נתון; ד. ספרים של סופרים שקראתי ונהניתי מספריהם בעבר. אולם לא טוב לו לאדם שילך לבדו, חסר סדר וכיוון. מוטב לו שיאמץ מערכת חוקים וכללים שיארגנו את עולמו ויאפשרו לו להיות חופשי במגבלותיו.
לכן החלטתי בזמן האחרון להגביל את (מרבית) שעות הקריאה שלי לספרים ישראליים שנכתבו לאחרונה. הרציונל ברור: כדי להבין את העולם שמסביבי עלי לדעת מה כותבים בני זמני ומקומי. מוטב להכיר את העולם כך מאשר לצפות בתכניות ריאליטי או בחדשות, או לחלופין לצאת החוצה ולדבר עם אנשים. מחשש הידבקות במגיפה, כמובן, אך לא רק.
ליום הולדתי ביקשתי משלוח של ספרים מסוג זה בדיוק, ואת הקריאה בתכולת המשלוח פתחתי עם אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו המהולל של יניב איצקוביץ’ המהולל בעצמו. זה הספר הראשון של איצקוביץ’ שקראתי. נהניתי מהקריאה – א-ב-ל – ההנאה הלכה ופחתה ככל שהספר התקדם, ועד עתה אני מנסה להבין מדוע בדיוק ומה חסר בו. הספר מורכב מארבעה חלקים, כאשר כל חלק מסופר על ועל ידי דמות אחרת. הדמויות משתלבות זה בסיפורי משניה בתפקידים מרכזיים יותר או פחות. הבחירה הצורנית הבסיסית הזאת מטרימה בחירה לא מודעת אחרת שלצערי פגמה בהנאה שלי מהספר: העדפת הצורה על התוכן. בכל הביקורות שקראתי על הספר נכתב, בצדק, שהחלק הראשון בספר, שמסופר על ידי שוטרת כבדת משקל בעלת סיפור משפחתי מורכב, הוא המוצלח מכולם. נדמה לי שהחלק הזה מוצלח מכיוון שיש בו תעלומה בלשית שהצליחה לסקרן אותי, ודמות מצוינת שקל להזדהות איתה. לצערי גם התעלומה וגם הדמות נעלמים כמעט לחלוטין בחלקים הבאים, שמסופרים על ידי דמויות אמינות יותר (איש עסקים שמבין את העולם דרך הכסף ולא מבין את אשתו בשום אמצעי) ופחות (נער שמגיע מהרחוב לפקולטה לרפואה וכותב לעצמו קודים בפנקס באופן אובססיבי; נער אחר שמבריז מהטיול אחרי הצבא של עצמו ומסתובב ברחובות חיפה במסע גילוי עצמי\משפחתי).
ישנן בחירות צורניות נוספות שאינן, בעיני, משובחות כל כך. למשל, איצקוביץ’ כותב את הדיבור של כל דמות בסגנון מובחן שמאופיין בתכונה בולטת אחת או שתיים. דמות אחת מתחילה כל משפט ב-“ש”. דמות אחרת מסיימת כל משפט בסימן שאלה. דמות שלישית (של רוסי) חוזרת על אותה מילה פעמיים כמעט בכל משפט. ההצמדות הזאת לאותו סגנון מובחן שמאפיין כל דמות דיי העיקה עלי בשלב כלשהו ונתנה לי את ההרגשה כאילו כל דמות כבולה בשלשלת למאפיינים המאוד ברורים ומובחנים שאיצקוביץ’ העניק לה. הדמויות לא משנות את סגנון הדיבור שלהן לאורך עשורים שלמים, אז איך ישתנו ויעניינו אותי?
אגב, שם הספר, “אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו”, הוא משפט שנאמר בכל אחד מארבעת החלקים של הספר על ידי דמות אחרת, מסיבות שונות אך דומות. בפעמים השלישית והרביעית שקראתי על דמות שאומרת בנונשלנטיות כביכול את המשפט הזה זעתי באי נוחות בכסאי.
עם כל הפגמים שלו, עדיין מדובר בספר מהנה. לא רציתי לעזוב אותו ולהפסיק לקרוא באמצע כפי שאני עושה לעתים דיי תכופות (בין היתר עם ספר ישראלי נוסף שקראתי במסגרת הפרויקט הנוכחי ושלא אזכיר פה מפאת כבוד המחברת). נדמה לי שביקורות שקטלו אותו בגלל הסגנון המאולץ (בין היתר זו והביקורת הקשה מאוד הזו) קצת הגזימו. יש לספר את הרגעים היפים והמרגשים שלו, וזה לא מעט.
התפניתי מיד לאחר מכן ל-מנצחת של ישי שריד. הספר קצר יותר מזה של איצקוביץ’ ואם אתן לאמת להנחות אותי, אודה שהרושם שהספר הותיר עלי נמחה במהירות רבה יותר. הספר אמנם חתרני בעיסוק שלו בדמות ראשית שהיא פסיכולוגית לענייני הרג שעובדת עם צה”ל, קרי העבודה שלה היא הכשרת חיילים ליטול חיים ביתר יעילות, אבל שם מסתיימת החתרנות. הספר מרגיש, ימחל לי האל שאני כותב כך, סתמי מדי. הדמויות, זולת אביגיל, הדמות הראשית, אינן מעניינות. התהליכים הפסיכולוגיים אינם מעניינים במיוחד וחלקם אינם אמינים. ישנם בספר כל מני נושאים מרומזים שמתעורר חשק להעמיק בהם – גברים מצולקים, רמיזות לסביות נאות, ילד-חייל שמאבד את זה למראה קרב – אבל אין בהם העמקה. אפילו הנושא הראשי של הספר, שהוא על פניו מעניין ושונה, מרגיש לפעמים קצת כמו more of the same. כולנו הרי מכירים את הביקורת השמאלנית הטיפוסית על צה”ל – ישי שריד הוא בכל זאת בנו של יוסי – לפיה ישראל היא ספרטה שמקדשת את הצבא והמלחמה על פני החיים עצמם. סוף הספר, מבלי להיכנס לספוילרים, הוא מן דאוס אקס מכינה במובן מאוד לא סמלי. אציין שהמכינה, במקרה הזה, היא מסוק.
בכל זאת, ואת זה חשוב להגיד, נהניתי גם מקריאת הספר הזה. אביגיל היא דמות מעניינת שנראה שרב בה הנסתר על הגלוי. שריד לא מספר לנו את כל מה שאביגיל מרגישה – או את כל מה שהיא אינה מרגישה אך מסתתר בתת המודע שלה. היא הזכירה לי את דמות המשרת הנפלאה ב-“שארית היום” המצוין של קזואו אישיגורו, במובן שנראה על פניו שהיא אינה מודעת כלל לרגשותיה האמיתיים, המודחקים מפאת תפקידה יוצא הדופן. הדחקה כזאת מוסיפה ממד מעניין שלם גם לדמות וגם לביקורת החברתית על ספרטה-ישראל. צרה אחרת היא שאיני יודע בביטחון האם אביגיל אכן מדחיקה רגשות קשים או לאו, מכיוון ששריד לא מספר לנו. אדון את הספר לכף זכות ואניח שכן.
לבסוף, גולת הכותרת של שלישיית הספרים שמילאו את זמני בשבועות האחרונים היא נחמיה של יעקב צ. מאיר. נהניתי ממנו מאוד מאוד.
נחמיה הוא סול גודמן. כלומר, ג’ימי מקגיל לפני שהפך לסול גודמן. נחמיה אוהב להשיג כסף ודברים אחרים שאהובים עליו (ספרות יהודית) במרמה. יהדותו האדוקה ואהבתו לתכסיסים ו-show הן חלקים שווים באופיו. ההשראה לספר היא התפקיד ששיחק נחמיה כהן אחד היסטורי בסיפורו של משיח השקר שבתי צבי. מסופר שנחמיה הלשין על שבתי צבי לשלטונות העות’מאניים והביא למאסרו ובהמשך להתאסלמותו, ובכך הביא לקץ את תקוות העם היהודי לגאולה שבתאית. גרסה היסטורית אחרת היא שנחמיה הגיע לשלטונות כשליח נאמן של שבתי צבי וכעושה דברו. המקורות ההיסטוריים על נחמיה דלים, ומאיר עצמו, שהוקסם מהדמות המסתורית של נחמיה, סיפר כי העובדה הזאת הובילה אותו לכתיבת רומן ולא מאמר אקדמי שיתפרסם בכתב עת זניח. שתי הגרסאות ההיסטוריות, אגב, מופיעות בספר, שבו מתואר כי ג’ימי מקגיל – כלומר נחמיה כהן – מתגלגל אל פתחו של שבתי צבי כמעט בטעות בגלל חיבתו לתכסיסים, למסעות ולספרים.
נחמיה ההיסטורי הוא תירוץ, כך נדמה לפעמים, להעמקה במרחב הגאוגרפי המסוים ובתקופה ההיסטורית המסוימת בה התרחש סיפור שבתי צבי. מזרח אירופה של סוף המאה ה-17 היא אינה כר פורה לרומנים ישראליים בני זמננו. מאיר הוא איש רציני ועבודת המחקר שעשה לקראת כתיבת הספר מעוררת השתאות. אפשר להרגיש, לשמוע ולהריח את העיירות והשכונות היהודיות בפולין ובטורקיה. כל זה לא אומר שנחמיה עצמו הוא אינו דמות מעניינת. נחמיה כתוב בצורה נהדרת, עובר תהפוכות מעניינות ובעיקר מרגיש אמיתי. זו לא דמות מתקתקה אבל גם לא מוגזמת. עם זאת, ישנם בספר רגעים של גוזמה. למשל, ומבלי להיכנס לפרטים, מעורבים בו פיראטים יהודיים, איש שחי בעור של דוב ותוכי בעל אוריינות יהודית שעולה על שלי עשרות מונים. דמויות מפתח צצות ברגעי מפתח ברחבי מזרח אירופה, כאילו הסתובב נחמיה בין הפאבים בפלורנטין ברביעי בערב ונתקל בחבריו ההיפסטרים משכבר הימים. רגעי הגוזמה מתגמדים, עם זאת, אל מול הכיף הגדול של הספר.
הספר, יש להודות, עורר בי גם מחשבות נוגות. לא אוכל לכתוב ספר כזה גם אם אחיה עד גיל 100, ולא (רק) בגלל כישרון הכתיבה הדל שלי. מאיר כתב ספר שלא רק נקרא ומרגיש מודרני לגמרי, אלא גם כתוב ביהודית שוטפת. האהבה שלו למדף הספרים היהודי ולתרבות היהודית בולטת מאוד. בולטת גם האוריינות המקיפה בכל מה שקשור להלכה ולספרות החכמים היהודים. התחושה הקשה היא שבין מאיר הדתי לבין חילוני (משכיל יחסית) כמוני פעורה תהום בלתי ניתנת לגישור. אני בור גמור בכל מה שקשור לעולם התוכן של הספר וכך ישאר. זה מעציב מעט.
עוד מעציבה העובדה הידועה שעבור חילונים ישראלים בני זמננו, וגם, יש לומר, עבור הורינו ואולי גם הוריהם, ההיסטוריה היהודית התחילה מחדש פחות או יותר בתחילת המאה ה-20, אם לא ב-1939. מאות רבות של חיים יהודיים במזרח אירופה ובמקומות אחרים הן אינן חלק מהלקסיקון ההיסטורי שלנו. שורשים עתיקי יומין של המשפחות של כולנו פשוט לא קיימים עבורינו. רק אוכלוסיות מסוימות זוכרות ממש את שורשיהן, ובמיוחד האוכלוסיה החרדית שרואה את החיים בישראל (או ארה”ב) כהמשך ישיר לחיים במזרח אירופה לאורך המאות. גם סבתי וסבי הם בני מזרח אירופה, אך מלבד כמה שמות של מאכלים וכמה אמירות ביידיש שנשמרות בקושי, הם יכולים היו באותה המידה להיוולד בחבש או בפפואה ניו גיניאה. במובן הזה יש ל-“נחמיה” חשיבות גדולה בכך שהוא מנכיח נתח מהותי בהיסטוריה היהודית בישראל של שנת 2020 ובשפה של ישראל בשנת 2020. אם לא די בכך, במקום להתיק את הקסם מן העולם ההוא, הוא מביא את הקסם של העולם ההוא אל העולם הזה.
