שנת 2018 הייתה טובה עבורי מכל מני בחינות. ביקרתי בה במספר מקומות מעניינים ויפים בעולם, זללתי דברי אוכל טעימים רבים, התכרבלתי על הספה ובמיטה במשך שעות רבות עם שוש החתולה, צפיתי בפדרר זוכה בתואר הגראנד סלאם ה-20 במספר שלו, חגגתי את יום הולדתי ה-30 מוקף באישה ובחברים ובמשפחה שכולם חמודים מאוד וכן חלפתי על פני ציוני דרך משמעותיים נוספים שהיו גם הם חלק מהשנה האזרחית שמגיעה הלילה לסיומה.
רק מבחינה אחת שנת 2018 תזכר עבורי כשנה ממוצעת: בחינת הספרים שקראתי. למרבה הצער לא קראתי השנה אף ספר שהפיל אותי מהרגליים וגרם לי לפעימות לב מואצות או בכי או צחוק או נחרט בזכרוני כספר ששינה את תפיסת עולמי. מה רבה אכזבתי לסיים כך את השנה, במיוחד לאחר ששנת 2017 הייתה שנה בה קראתי ספרים מופלאים.
זה לא שלא קראתי: לפי ספירת מלאי שערכתי נדמה לי שסיימתי לקרוא שלושה עשר ספרים השנה, אחד כנגד כל חודש בשנה ואחד לשנה הבאה, והיה גם מספר לא מועט של ספרים שהתחלתי לקרוא ולא סיימתי מכיוון שלא נהניתי מהם מספיק. בנוסף לכל זה היו גם מאמרים שהכריחו אותי לקרוא באקדמיה, ולדאבוני הם היו משעממים וגוזלי זמן עד כדי כך שהחלטתי להקפיא את התואר ולהקדיש את עצמי לקריאת דברים שמסבים לי הנאה. כעת אני אמנם מוקדש אך מסיבה כלשהי נראה שהספרים המהנים לא מודעים לכך.
ובכל זאת אין משמעות הדבר שלא קראתי השנה כמה ספרים מומלצים בחום ועל כן נכתבות שורות אלו בארכנות בלתי נסבלת ובמליצות נסבלת בקושי. כך למשל קראתי סוף סוף באחת הקלאסיקות של הספרות הישראלית, “זכרון דברים” ליעקב שבתאי. שרדתי בקושי את 100 העמודים הראשונים וקיללתי את מר גורלי שהביא אותי לנסות ולצלוח את המדבר המילולי הזה, אלא שאז התרחש קסם והתחלתי לשקוע לתוך היקום השבתאי המכושף בקסם אפל ובסיום הספר, על אף שהייתי שקוע עד אפי במרה שחורה ושמחתי מעט עבור גולדמן גיבור הספר ששם קץ לחייו ואינו צריך לסבול עוד את עולמו האיום, הרגשתי שאני מבין את העיר ואת המדינה ואת העולם שאני חי בהם מעט טוב יותר. למיטיבי לכת – הציטוט האהוב עלי מהספר בתגובות.
שנית, חזרתי וקראתי ב-“דקלי הפרא” המופתי של ויליאם פוקנר. קראתי בספר לראשונה במהלך שנות התואר שלי, ואז במהלך רוב רגעי הקריאה הטלטלתי בקו 19 מצד לצד מרחביה להר הצופים ובחזרה, משך קרוב לשעתיים מדי יום. הקריאה באוטובוס אמנם מוסיפה חן וקסם למרחב הציבורי ומאפשרת לאדם העסוק לטבול נפשו בנשגב, אך היא אינה מתכון לקריאה צמודה ומרוכזת של טקסט (אני מתנצל על העלבון הזה, ספרים באוטובוסים). הקריאה השנייה בספר עזרה לי לחפור מעט עמוק יותר לשכבות הרבות של הספר החכם והעמוק הזה, שגם חכמתו מהולה בעצב, כאב ובלבול.
לדברי פוקנר עצמו, ראוי להזכיר, עלינו להמנע מלהניח את כל מבטחנו בחכמת הספרים, שהרי “[…] האדם לבדו מכל החיות מנוון בכוונה את חושיו הטבעיים, והוא עושה זאת רק בעזרת אחרים; איך החיה המהלכת על ארבע משיגה את כל המידע שלה על-ידי הרחה וראיה ושמיעה ואינה סומכת על שום דבר אחר, בעוד זו המהלכת על שתיים מאמינה רק במה שהיא קוראת.”
אלא שאני לא הקשבתי לעצתו החכמה, ובמשימתי חסרת התקווה להבין מעט יותר את העולם שסובב אותנו קראתי גם בשני ספרי עיון, האחד “תולדות הרעיונות – הנאורות” של מוסד ביאליק בעריכתו של מר טאוב המושמץ, השני “מועקת המודרניות” של הפילוסוף הקנדי המלומד צ’ארלס טיילור. הראשון כולל סקירה מקיפה של המקורות הרעיוניים לרעיון הנואל המתואר בפתיחת פסקה זו, והשני מציע הצעה מעניינת ומאירת עיניים לתיאור סיבות המשבר שכולנו חווים בעולם החילוני-קפיטליסטי-נטול הקסם שמסביבנו, ואף קריאה לפעולה (ספוילר: תפסיקו להיות כאלה אינדיבידואליסטים! אבל בקטע חכם ולא לגמרי בנאלי). שניהם מומלצים, הראשון למיטיבי לכת שלא סובלים מקריאת מאמרים אקדמיים והשני לכווווווולם.
אולי אין זה פלא שהניסיונות להעמיק בספרים המתיימרים לחשוף טפח מהנסתר והמסתורי הביאו לכך שהספר שהכי נהניתי ממנו השנה – הנאה פשוטה, חד משמעית, כזו שגרמה לי לקרוא שעה ושעתיים ברציפות מבלי להניח את הספר מידי – היה אוטוביוגרפיה מרוכזת בעצמה וחסרת כל יומרות פילוסופיות של טניסאי. על הספר הזה כבר כתבתי במקום אחר – https://www.facebook.com/…/a.5679290833227…/1991055257676737
לקראת השנה הבאה אאחל לעצמי שהמגמות החיוביות שליוו אותי במהלך שנת 2018 כולה ימשיכו ויתעצמו, וכן שספרים מופלאים ייקרו בדרכי.
בתמונה: אני מנמנם על הדשא בכפר קטן שבקשמיר ההודית, לאחר שקראתי בעמודים הראשונים של “זכרון דברים”.
