בעבר חשבתי שאמנות טובה זורחת בבירור כל אימת שהיא טובה, יהא מושא האובייקט האמנותי אשר יהא. רומן טוב יהיה טוב בעיני בין אם נכתב על נושא שקרוב ללבי ובין אם נכתב על דבר שאין ביני ובינו כל קשר. אני עדיין חושב ככה, אבל כיום ברור לי שכשאני טובל בנהר ספרותי מסוים, אני טובל בו עם המטען האנושי שאני נושא על עצמי, על כל מה שהספקתי לחוות ועל כל מה שמרגש אותי. אני לא, כך מסתבר, מעין רוח אובייקטיבית נטולת הקשר.
למשל, גיליתי להפתעתי שההורות הטרייה יחסית שלי משפיעה השפעה מכריעה על הדברים שמרגשים ומניעים אותי. בעבר לא היה עולה בדעתי להתרגש למראה סצנה ספרותית או קולנועית בה נולד ילד. נו, ביג דיל, מפלצת קקי ונזלת הגיחה לעולם. הסוף של “התגנבות יחידים”, למשל, בה אחת הדמויות הופכת לאבא, לא העביר בי רטט כלשהו כשקראתי את הספר בזמנו. ידעתי שאני אמור להתרגש מהמאורע הספרותי, משום מה, אך מעי לא המו.
בתחילת השנה חליתי במחלת הנשיקה ובמשך שבועות ארוכים שכבתי על הספה, מוטל עליה כתפוח אדמה ותיק, מהסוג שהחל להכות שורשים באוויר. בשבועות האלה צפיתי בשתי עונות של “עמוק באדמה”. המצב הנפשי שלי ממילא היה מעורער. שניים או שלושה פרקים של הסדרה עסקו בילדים, הורות ומוות והביאו אותי לרמת דכאון חדשה ולא מוכרת. אחרי שמיררתי בבכי פעם או פעמיים מול המסך, לא יכולתי להביא את עצמי לצפות שוב בסדרה. כמעט שנה חלפה ועדיין לא חזרתי לצפות בה.
מזל קטן, שעוסק באינטנסיביות בקשר הורה לילד, לחץ על אותן בלוטות של רגשות הורות. הספר עוסק, מבלי להיכנס ליותר מדי פרטים, באסון נורא שהתרגש על אישה וכפה עליה לנטוש את מרכז חייה ואת בנה. כהורה, אני יודע כיום שהרצון לשמור על הילד שלך אינו החזק מבין הרצונות או המרכזי מבין הרצונות, אלא הוא במידה רבה הרצון היחיד. לידה משנה את הצורה בה העולם נראה ונחווה. מאוסף של עדיפויות שסדרן משתנה, נכפפים כל הדברים כולם תחת משאלה אחת: להיות קרוב לילד שלך ולשמור עליו. אין דבר מפחיד יותר בעולם כולו מהמחשבה שלא אוכל להיות לצדה של הבת שלי ולגונן עליה.
גם לו הייתי רוח אובייקטיבית נטולת הקשר הייתי מתרשם כנראה מכך שהספר כתוב ברגישות ובדיוק. הוא אינו מושלם: הרגשתי שיש ניסיון להעמיס עליו דימויים מיותרים (למשל, ושוב מבלי להיכנס לספוילרים, סיפור צדדי מיותר שעוסק בחיה צעירה אמור להמחיש לנו את הסיפור האנושי) וסוף הספר מעט נעים מדי, ובכל זאת התרגשתי מהספר כמו שלא התרגשתי מהרבה ספרים בשנים האחרונות. לא פשוט להיות אבא, יישות שהיא מעין פקעת של רגשות שמאיימת להתפקע בכל רגע.
—
Fleishman is in Trouble, שהיה לספר האחרון שקראתי בשנת 2020, עוסק על פניו בגירושין מכוערים, אלא שמתברר שסיפור הגירושין הדרמטי של זוג יהודים (מי פחות ומי יותר) בניו יורק נסוב למעשה מסביב לקונפליקטים מעמדיים: ילדים מול מבוגרים, רווקים מול נשואים, גברים מול נשים ועשירים מול עשירים יותר. העושר החומרי, להרגשתי, היה במידה רבה הנושא המרכזי ביותר בספר. אני לא משוכנע שזו הייתה כוונת הסופרת, שמתהדרת בשם טופי (!!!) ברודסר-אקנר (להלן: “טופי”). כל הדמויות שטופי מתארת שייכות למעמדות העליונים של האצולה היהודית בניו יורק. הגבר בעל המעמד החברתי הנמוך ביותר, תאמינו או לא, הוא רופא בכיר במחלקה פנימית בבית חולים פרטי במנהטן. מסתבר שלהיות רופא הוא אינו החלום היהודי בניו יורק: שם כל אמא יהודיה רציונלית חולמת שהבן שלה יהיה finance bro. למילה bro, נדמה לי, אין תרגום הולם לעברית, אבל בהחלט ניתן להקביל את ה-bros האמריקנים לישראלים מסוג מסוים: הם גדלו באזור השרון, שיחקו כדורגל או כדורסל בתיכון, התגייסו לצנחנים או ליחידה מובחרת בחיל המודיעין, למדו בבינתחומי או באוניברסיטת תל אביב ובגיל 25 כבר התחילו לדבר בביטחון על עסקים ועל מסחר בבורסה. מעטות הפניות שלהם לבני מינם שאינן מתחילת במילה “אחי”. הם פעילים ב-“יש עתיד” ואם הם מזן ה-finance bros הם כבר קנו דירה, מכרו אותה וקנו חדשה עד גיל 35 לכל המאוחר. המילה “סחים” לא לגמרי מתארת את התופעה, שבהחלט לא נדירה במחוזותינו.
במרבית חיי, יש עוד להוסיף ולציין, לא הרביתי לקרוא ספרים שנכתבו ממש בשנים האחרונות. את ההרגל פיתחתי אולי בהשראת נגסווה מ-“יער נורווגי”, שגרס שאין טעם לקרוא ספר שהמחבר שלו לא מת לפחות 30 שנים (למיטב זכרוני), כדי שנוכל לדעת בוודאות שהספר עמד במבחן הזמן. את זה אני מציין כדי שתבינו שאיני רגיל לקרוא בספרים משפטים כמו:
“הקיום של נשים הוא מסלול […] הן לא יכולות פשוט להתקיים. אני מקווה שאתה מזדיין, אבל אני יודע עכשיו שאין אורגזמה שאין לה תג מחיר”
הספר הזה הוא ללא ספק הספר האמריקני ביותר שקראתי בחיי. העיסוק האובססיבי של הדמויות בכסף, מעמד ובנראות החברתית שלהן מרגיש אותנטי לחלוטין. חלילה לי מלהסיק מסקנות גורפות על בסיס ספר אחד, אך אציין בכל זאת שהספר חיזק אצלי תחושה שיש לי לגבי אמריקנים: רבים מהם נראים לי בודדים בצורה קיצונית. איך אפשר ליצור קשר אנושי עמוק כשכל אדם הוא מוצר ממותג בעולם היפר קפיטליסטי, שאי אפשר לקיים בו מערכות יחסים שאינן משועבדות להקשרים של כוח וכסף?
דווקא העיסוק בגברים ונשיות, שמתברר בחלק השלישי והאחרון של הספר שהוא העיסוק שמעניין את טופי יותר מכל, לא לגמרי משכנע. לצד תובנות עדינות לגבי הנחיתות המובנית של נשים מול גברים בכל סוג של מערכת יחסים, טופי כופה עלינו תובנות בדולר כמו:
הוא יתגרש ממנה והמהות של הגירושין האלה היא היעדר מחילה: היא לא תסלח לו על כך שלא התרשם יותר מההישגים שלה מאשר שנרדף על הרגישויות שלו עצמו; הוא לא יסלח לה על שהייתה כוכב שזרח בבהירות כה רבה עד שהוא לא יכול היה לראות עוד את ההשתקפות שלו במראה.
נו, ניחא. טופי היא לא פוקנר והיא אינה נמנעת מקלישאות. למרות זאת אאלץ לקבל על עצמי קלישאה אחרת: התקשיתי להניח את הספר (הוירטואלי – בכל זאת קראתי בקינדל) מהידיים. משהו בשילוב של חיים מודרניים בניו יורק, שפה עכשווית ונגישה אבל לא אינפנטילית, הצצה צהובה לחייו של גבר מתגרש וכן הקונפליקטים השונים שמוצגים בספר בהחלט עובד.
