שירות לציבור: הספרים הכי טובים שקראתי השנה
אדולפו ביויו קסארס \ ההמצאה של מורל – למען ההגינות, אציין שאני לא יודע אם קראתי את הספר הזה ב-2016 או ב-2017. אני בטוח שתסלחו לי. מכל מקום, הספר הקטן הזה (בערך 130 עמודים, כולל הקדמה מפוארת של בורחס) הותיר עלי רושם עז. הוא מספר על אדם שנמלט מהחוק, ומוצא את עצמו על אי נידח ומסתורי, שעליו נבנה מבנה מסתורי ובתוכו מכונה מסתורית שעושה דברים מסתוריים. אגב, מתברר שביויו קסארס היה שותפו הנאמן של בורחס לכתיבה ועריכה. מכיוון שמעולם לא קראתי ספר של בורחס, אני לא יודע אם זה אומר דברים טובים או רעים על ביוי קסארס.
יואל הופמן \ Curriculum Vitae – זה ככל הנראה הספר הכי טוב שקראתי השנה, ואחד הטובים שקראתי בחיי. לא כולם מתחברים ליואל הופמן. הוא לא סופר קונבנציונלי, בלשון המעטה. כדי להתחבר ליואל הופמניות, יש לבוא עם ראש נקי ופשוט לזרום עם הטקסט. אם לא השקעתם את מוחכם בהופמן בעבר, אני ממליץ שתתחילו עם ספר אחר שלו, למשל “כריסטוס של דגים”, ורק אחר כך תעברו ליצירת המופת האוטוביוגרפית. כמו בכל אקט רומנטי, חשוב להיכנס לאווירה.
יעקב וסרמן \ הזהב של קחמרקה – עוד ספרון קטנטן אך ממזר, בו מסופר על מלך האינקה שפוגש בספרדים המתועבים שבאים לכבוש את ארצו. ישנם קווי דמיון עדינים בין היצירה הגרמנית הזאת שמבינה לליבם של בני האינקה האומללים, לבין היצירה האוסטרית של פרנץ ורפל על אודות הארמנים האומללים שנטבחו על ידי הטורקים. משהו בתרבות הגרמאנית פשוט מבין את נפשם של עמים ניצודים ונרדפים. הלא כך?
J. D. Vance / Hillbilly Elegy – הספר הזה פורסם ביוני 2016, כמה חודשים לפני בחירתו של אדון האופל טראמפ לנשיאות ארה”ב, אך קנה לו תהילה לאחר בחירת טראמפ. זה ספר אוטוביוגרפי של עורך דין מצליח שגדל בסביבה לבנה ענייה באזור נחשל של אוהיו, למשפחה ממעמד הפועלים שחיה לפנים בהרי האפלאצ’ים. הספר מספר את סיפורם הקשה של בני “אמריקה השנייה”, שחשים כיום שהממסד נטש אותם, באופן אמפתי ומערער. הספר הוא צוהר מוצלח לחייהם של האנשים שהעלו את טראמפ לשלטון בארה”ב, ואני מתאר לעצמי שיש לא מעט קווי דמיון גם בינם לבין האנשים שהביאו את הברקזיט על בריטניה, ואת מארי לה פן על צרפת.
Tim Marshall / Prisoners of Geography – ספר עיון קליל ובו ניסיון יומרני להסביר את המפה הגיאו-פוליטית העולמית באמצעים גאוגרפיים. כך, מספר לנו האדון מרשל כי אירופה השתלטה על העולם הישן בזכות גאוגרפיה משובחת רוויית נהרות שאפשרו מסחר ושטחים פוריים נרחבים, וכי ארה”ב היא המעצמה העולמית החשובה בעולם כיום בזכות הגישה שלה לשני אוקיינוסים, וכן לנכסים כמו נהר המיסיסיפי ונמל ניו אורלינס. מרשל לא חוטא בשטחיות, וחוזר ואומר שישנם מאפיינים רבים נוספים שמעצבים את המפה הגיאו-פוליטית. יש לו הסברים מוצלחים גם על סכסוכים אתניים בפינות נידחות של העולם כמו פאקיסטן וישראל. ישנם בספר פרקים מוצלחים מאוד, כמו הפרקים על רוסיה וסין, אך גם כמה פרקים חלשים ולא משכנעים במיוחד.
רוברטו בולניו \ 2666 – כתבתי כבר על הספר בהזדמנות אחרת, לכן לא ארחיב. אם יורשה לי לחטוא ולהסיק מתוך הספר עצמו מה חשב בולניו על הניסוי הספרותי שלו, אצטט מתוכו: “איזה פרדוקס מעציב, חשב אמלפיטאנו. אפילו הרוקחים המשכילים כבר לא מסתכנים ביצירות הגדולות, הפגומות, הסוערות, המפלסות להן דרך בלא נודע. הם מבכרים את התרגילים המושלמים של הסופרים הגדולים. או במילים אחרות: הם רוצים לצפות בסופרים הגדולים מתאמנים בסיף, אבל לא רוצים לדעת דבר על קרבות של ממש, שבהם נאבקים הסופרים הגדולים נגד הדבר ההוא, הדבר ההוא שמפחיד את כולנו, הדבר ההוא שמאיים על כולנו ותוקף ודוחק לפינה, ויש דם ופצעים אנושים וסירחון”. למטיבי לכת.
רוברט קאבר \ נומוס ונראטיב – יש משהו פלצני ויומרני בציון ספר כזה ברשימה מסוג זה. מצד שני, יש משהו פלצני ויומרני בעצם היצירה של רשימה מסוג זה, אז ארשה לעצמי. הספר של קאבר פורסם כמאמר בכתב עת משפטי, אבל הוא למעשה תזה פילוסופית מפעימה על המקום של המשפט בחברה. קאבר מספר לנו שהציווים המוסריים בחברה מקורם לא בחוק, אלא בנראטיב המוסרי של חברה, ובמחויבות של הפרטים בה לאותו נראטיב, שהוא מעין גשר לעולם אידאלי אליו החברה תמיד שואפת. כתיבת הנראטיב בספר החוקים חותרת תחת ההסכמות החברתיות, ומהווה את הרס הנראטיב. הספר עוזר לי לחשוב בצורה שונה על שלל תופעות חברתיות.
קאזואו אישיגורו \ שארית היום – ועדת פרס נובל עשתה זאת שוב, והכירה לי עוד סופר מוצלח שלא הייתי קורא את ספריו לו לא היה זוכה בנובל (אגב, שוב תודה על פטריק מודיאנו!). אישיגורו מתאר לנו משרת בריטי, מסוג הנאדים שהפציעו על מסכי הטלוויזיה שלנו ב-“דאונטון אבי”, ואת חוסר ההלימה המשווע בין העולם שמתרחש סביבו לבין מצבו הנפשי המנוכר.
בנדיקט ולס \ על סוף הבדידות – דודה שלומית העניקה לי גם את הספר הזה וגם את הספר של אישגורו לכבוד יום הולדתי, ואין אסיר תודה ממני. בנדיקט ולס הוא סופר גרמני צעיר. כשהסתכלתי על תמונה שלו בעיתון, נתקפתי חרדה. לא יתכן שקראתי כרגע ספר של בחור שנראה כמו יוצא בינתחומי שלוגם בירה בפאב הגנרי של החברים שלו ברחוב דיזנגוף ומכנה אנשים “דוד”. הספר הוא קליל במובן שלא צריך להתעכב כדי לעקוב אחר דקויות ואחר התפתחות העלילה, אבל הוא עצוב נורא ומבחינתי הקריאה בו הייתה מטלטלת וקשה. קראתי את הספר בנשימה עצורה.
בתמונה – נומוס ונראטיב ושושי החתולה
