נובאק ג’וקוביץ’ ניצח את רפאל נדאל בחצי הגמר באליפות צרפת, 6-3 3-6 6-7 (5) 2-6.
קראו את המשפט הזה שוב.
זה באמת התרחש.
ג’וקוביץ’ נגע היום בשמימי. אנשים לא נוטים לעשות את זה. אנשים חיים את חייהם מבוקר לבוקר. הם מתמקדים במשכורת, ברשימת הקניות לסופר או במחשבות על התספורת או החופשה הבאות שלהם. אנשים לא מקדישים את חייהם כדי להשיג שלמות במשהו, יהיה זה כל דבר: אומנות פסיפס, בישול או שירה במקלחת. אנשים שכן משיגים שלמות נמצאים, בדרך כלל, בסרטים הוליוודים.
אבל ישנו גם נובאק ג’וקוביץ’. הוא אדם בשר ודם. ראיתי אותו בעצמי, אני נשבע. נובאק ג’וקוביץ’ הוא אינו כרוב האנשים על פני הפלנטה. הוא נגע בשלמות. שלמות אמיתית.
דווקא על הרקע הזה, שבו אדם אחד עשה היום דברים שקשה להאמין שבני אדם יכולים לעשות, צריכים להריע לרפאל נדאל. מה זה להריע, צריכים לעמוד דום ולהצדיע.
כולנו מכירים את הרקורד של רפאל נדאל באליפות צרפת. הוא ניצח שם ב-105 משחקים והפסיד, נכון להיום, בשלושה בלבד. בדרכו לשם גם הוא נגע בשמימי, באותו דבר שבני אדם לא מגיעים אליו כמעט לעולם. היום הוא לא היה שמימי; הוא היה אנושי. הוא התעייף, הוא החטיא, הוא מצמץ ברגעים מכריעים וחבט בהם שגיאות כפולות או העיף וולי קליל מטר החוצה (ב-4-3 בשובר השוויון הקריטי במערכה השלישית, לא פחות).
דווקא על הרקע בו נכחו על המגרש אדם שמימי ואדם בשר ודם, צריכים להריע לנדאל מכיוון שהוא המחיש והוכיח מדוע הוא אלוף גדול כל כך. הוא נלחם היום כפי שקשה להאמין שאפשר להילחם. למרות שנאלץ לצפות מקרוב בתצוגת טניס כזו הוא התקרב מרחק נקודה אחת מזכייה במערכה השלישית הקריטית, זו שארכה שעה וחצי והייתה אחת המערכות הטובות ששוחקו בהיסטוריה, נקודה שאם היה לוקח אותה היה כנראה ממשיך לזכייה במשחק.
נדאל לא יזכה השבוע בתואר גראנד סלאם מספר 21. הוא לא ישבור השבוע את שיאם המשותף שלו ושל פדרר. עם זאת, הוא לא איבד ולו מילימטר ממעדו הרם בפנתיאון הטניס ההיסטורי.
ג’וקוביץ’, לעומת זאת, קנה היום את עולמו שוב. ומדוע נזקק שוב לקנות את עולמו? הרי כבר חזינו במשחקים בלתי נתפסים בינו לבין יריביו, למשל בניו יורק ב-2011, במלבורן ב-2012, ממש כאן בפריז ב-2013, ושוב בלונדון ב-2018 ו-2019, אז מה קרה הפעם? מדוע המשחק הזה מרגיש חשוב יותר? מכריע יותר?
“שוב”, מכיוון שקרב סטלינגראד ההיסטורי הזה דורש אינספור קורבנות, עד שיגמר, ומי יודע מתי. “שוב”, מכיוון ש-18-20-20 כמעט הפך ל-18-20-21 כמעט בלתי ניתן לגישור. “שוב”, בכלל שילוב המילים מזרה האימה “נדאל ברולאן גארוס”. “שוב”, בגלל הבייגל בגמר השנה שעברה. “שוב”, בגלל מה שקרה בניו יורק עם הכדור, השופטת והגרון. “שוב”, בגלל שמשחק טניס, קריירת טניס או יריבות בין ענקים בטניס לא נגמרים עד שהכדור האחרון לא נחבט. כאן לא יהיה טיימר שיכריז על סיום המשחק. כאן אין גארבג’ טיים.
את מה שהרגשנו היום כשחזינו בקרב הזה יהיה קשה לשחזר בכל דרך אחרת. תודה נובאק, תודה רפא. תודה לך טניס.
