מחשבות בעקבות הקריאה ב-“משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם” של דייוויד פוסטר וואלאס: ראשית, ברור שדפ”ו היה איש חכם מאוד. יש לו יכולת מרשימה לפרק מופעים חברתיים ותרבותיים לגורמים ולשכנע במניעים האמיתיים שעומדים מאחוריהם. כשהוא מספר לי שפרסומת לשיט תענוגות היא חצופה ושקרנית יותר מפרסומת רגילה למוצר כלשהו בטלוויזיה, ומסביר ומנמק את עמדתו, אני משתכנע ומאמין להסבר. בנוסף, דפ”ו הוא מצחיק. הוא מתאר קידוחי נפט יבשתיים, למשל, בצורה הבאה: “מגדלי קידוח אוטומטיים דמויי פטישים שעולים ויורדים כמו במציצה אורלית”. אישה פטפטנית שבעלה שתקן מתוארת כ-“מעין דוברת של בני הזוג”. הכתיבה של דפ”ו היא מופע להטוטנות שאין שני לו. לפעמים הוא קצת טרחני, ויש תחושה שהוא רצה למרוח את הכתיבה על פני כמה שיותר עמודים כדי להצדיק את המעמד המיוחד שניתן לו כה-פובליציסט האמריקני בה”א הידיעה, אבל כל זה נסלח אל מול הקסמים היותר מפתיעים ומרוממי נפש שמופיעים בספר.
מצד שני, יש משהו עצוב מאוד בכתיבה של דפ”ו. אין אבן שלא נהפכת במאבק שלו להוכיח שכל צד ושעל של אמריקני בתוך תרבות הצריכה הקפיטליסטית הם זיוף שנובע ממבנה חברתי רקוב וחסר אותנטיות. האנשים כמעט כולם מוצגים כבובות על חוט במשחק גדול מהם, רוקדים ומתנועעים לתנועות הידיים של בעלי הון מניפולטיביים ונעלמים. החיבור בספר מספר על שיט תענוגות בקאריביים, וכל אדם שעלה על הסיפון מרצונו החופשי מוצג כמי שעשה זאת בשל מניעים לא לו, מתוך איזה כורח מסתורי שטבעו אפילו לא ידוע לנופשים האומללים.
אני חושב שהביקורת של דפ”ו על החברה היא לא ביקורת שגרתית על מעללי הקפיטליזם. זו ביקורת שנובעת מאידאליזם נוקשה במובן העמוק שלו, כלומר שיש דבר מה שהוא “הטבע האנושי” והטבע הזה התקלקל לחלוטין כתוצאה מדברים מסוימים שעוברים עלינו. קשה להבין איפה בדיוק עובר הגבול מבחינת דפ”ו. ישנם דברים שנוגעים פתאום ללבו וברור שלשיטתו הם מסוג הדברים שעדיין לא התקלקלו. אולם הרוב המוחלט של האינטרקציות האנושיות שהוא חווה והמעשים שהוא מתבונן עליהם לוקים באיזה קלקול עמוק שאינו בר תקנה.
חשבתי גם שדפ”ו הוא מפיץ בשורתו של סופר אמריקני אידאליסט ודכאוני אחר, הוא ג’. ד. סלינג’ר. סלינג’ר הוא מעין ישו של בשורת הזיוף הפושה בתרבות האמריקנית, ודפ”ו הוא הפאולוס שלו, הדובר המוכשר ואמן השיווק ששייף וחידד את המסרים של מורו ורבו. אצל סלינג’ר מקור הזיוף הוא ההתבגרות (התפסן בשדה השיפון הרי מציל ילדים שמתרוצצים בשדה מפני נפילה מצוק מטה אל ההתבגרות), ואצל דפ”ו מקור הזיוף הוא ככל הנראה החברה הצרכנית. נראה שדפ”ו חושב שאם רק לא היו מנסים למכור לנו כל הזמן דברים, העולם היה מקום טהור יותר בצורה כלשהי.
סלינג’ר ודפ”ו ובשורת הזיוף שלהם, בכלל, הם אולי מן מקרה פרטי של תורת הקלקול האנושי שמקורה קדמון יותר. אוגוסטינוס, אותו בישוף תמהוני ששינה את פני הנצרות והעולם כולו, כותב ב-“וידויים” שלו על עולמינו הנורא בו כל בני האדם חוטאים. אם סלינג’ר חשב שבני האדם חוטאים כשהם מתבגרים, אוגוסטינוס הלך רחוק יותר והסביר לנו שאפילו תינוקות חוטאים מעריסתם, כשהם מקנאים בתינוקות אחרים.
דפ”ו סיים את חייו בהתאבדות. סלינג’ר התבודד עד יומו האחרון וגיבורו המפורסם ביותר, הולדן קולפילד, גמר בבית משוגעים. אוגוסטינוס הקים דת חמורת סבר שכל מעייניה מוקדשים למאבק באותו חטא, ההתקלקלות של האידאל האלוהי הבלתי מושג. וכל זה גורם לי לחשוב שלהיות אחד מהאמריקנים השמנים שעולים לשיט התענוגות בלי טיפה של ביקורת עצמית אולי לא יביא אותך להיות סופר מפורסם שישפיע על מיליונים, אבל זה כנראה טוב בהרבה לבריאות הנפשית, ואולי זו אפילו דרך עדיפה לכיוון האושר.
