הנה מעט חכמה בדיעבד:
1. אני אוהב את תוצאות הבחירות כי הן שמות את הכל בפרופורציה הנכונה. לא פרופורציה במובן של “עברנו את השואה אז נעבור עוד שבוע במשרד”, אלא פרופורציה במובן האמיתי. על כל מצביע מרצ ישנו במדינת ישראל גם מצביע למפד”ל-כך, מצביע כחלון וכמעט שני מצביעי ש”ס. אני מתאר לעצמי שבחוג המכרים שלי בקושי פוגשים ביום-יום אנשים שמצביעים לסמוטריץ’, לדרעי או לכחלון. אפקט תיבת התהודה חזק מאוד בישראל, ובעיני זה לא דבר רע. כולנו מצליחים לחיות עם אנשים שחושבים וחיים פחות או יותר כמונו, וזה סבבה בסך הכל. זה ימשיך להיות ככה גם כשהחרדים יהיו 20% מהאוכלוסייה וגם אם ביבי יהיה ראש ממשלה עוד 40 שנים.
2. אפקט תיבת התהודה היה חזק מאוד גם בכל הקשור לפייגלין חובב כפות הרגליים. הוא היה שיחת היום. כל מי שגולש בפייסבוק לא יכול היה להימנע מנוכחותם המעיקה של אנשים דחויים חברתית שהפיצו את משנתו משל הייתה תורה שנייה שניתנה לנו מההר. קבלני לייקים חשובים כהלל גרשוני והסולידית העניקו לו את תמיכתם. בשורת החירות עמדה, כביכול, ממש בפתח. אלא שהדברים האלה לא באמת מעניינים את המצביעים בישראל. לא מספיק, בכל אופן.
3. יש צדדים חיוביים לבחירות גם אם את שמאלנית. למשל: מדיניות החוץביטחון של ביבי היא בגוון שמאלני. הוא נמנע ממלחמות מיותרות, נראה שהוא מנסה לקדם סוג של הסדרה בעזה, ואי אפשר להכחיש שהוא יוצר בריתות מסביב לעולם במקום לנקוט בגישה של אני ואפסי עוד. העובדה שהליכוד זכו לכמות מנדטים גדולה תמנע מינוי של ליצן כמו ליברמן או בנט למשרד הביטחון. שני המוקיונים האלה, בהיותם ממפלגת לוויין, היו חייבים לעשות שרירים ולדפוק על חזיהם כגורילות כדי להוכיח שהם שונים מביבי ושכדאי לבחור בהם על פני הליכוד. זה עשוי היה להוביל בשלב מסוים לאסון.
4. זו הכי חכמה בדיעבד, אבל הקמפיינים של העבודה ומרצ היו ממש גרועים. אני למשל הייתי משוכנע שאצביע לעבודה לאורך השנה האחרונה, מאז שתמר זנדברג נבחרה לראשות מרצ. אבל לאורך הקמפיין העבודה פשוט לא נתנו לי סיבות להצביע להם. גנץ זה ימין והוא ישב עם ביבי? באמת? זה הכל? הרי ימין זו לא מילה גסה, כשלעצמה. במובן הזה הקמפיין של הליכוד היה מדויק בהרבה: “שמאל, חלש”. העבודה, מצדה, פחדה לצייר את גנץ כימני פאשיסט או צמא דם, ושילמה את המחיר. הקמפיין של מרצ התאפיין בעיקר בתמונות חזון של תמר זנדברג, אישה שאין לה שום חזון והיא שיעתוק משמים של שמאלנית תל אביבית גנרית. זה מבאס שלמרצ ולעבודה יש כל כך מעט מנדטים, אבל אני לא מתחרט על שלא הצבעתי להן.
5. עוד משהו בקשר לפייגלין – הוא מוכיח שפובליציסטיות עובדת. מאז שהבחור עבר את אחוז החסימה בסקרים, החל בליץ תקשורתי אדיר כדי להחזיר אותו למימדים הטבעיים שלו. משמאל, הזכירו בצדק שסיבת הקיום שלו בפוליטיקה היא דתיות רדיקלית. מימין, איימו שחברים מסיעתו יערקו לשמאל אם רק תהיה להם הזדמנות, ועדיף להצביע למפלגה ימנית אמיתית. צריכים עוד לראות כמה חיילים הצביעו לו, אבל לי לפחות נראה כרגע שצעירים רבים שהתכוונו להצביע לפייגלין קיבלו רגליים קרות בעקבות החיסול הממוקד. התקשורת לא מתה!
6. הבחירות היו משאל עם ברור: ביבי או לא ביבי. הספקטרום החרדי והערבים לא השתתפו במשאל עם וענו במקום זה לסקר דמוגרפי, כרגיל: האם אני חרדיערבי. לפי התוצאות כעת, שעשויות להשתנות במנדט או שניים, משאל העם והסקר הדמוגרפי היו שווים בערך 95 מנדטים. מצביעי בוטיק שנמנעו ממשאל העם היו שווים רק 25 מנדטים (או בערך 30, אם סופרים את בנט ופייגלין ואורלי לוי).
אלה בחירות מאוד יוצאות דופן בהקשר הזה. בבחירות 2015 המפלגות הקטנות זכו ל-40 מנדטים. בבחירות 2013 שהתאפיינו בפיצול מוחלט של הקולות בשמאל בכלל לא היה נושא אחד שעליו התנהלו הבחירות. ב-2009, שהיו בסימן “ביבי או ציפי”, המפלגות הקטנות זכו ל-38 מנדטים. אני לומד מזה שביבי הוא הנושא הפוליטי הכמעט בלעדי שעניין אתמול את המצביעים. כל השאר פשוט לא היה חשוב בקלפי. אלא אם אתה חרדי או ערבי, כמובן. סביר להניח שאי אפשר ללמוד מהבחירות האלה כלום על הבחירות הבאות, בעיקר אם ביבי לא ירוץ בהן.
7. כמו שהבחירות היו רק על נושא אחד, כך גם הפוליטיקה בחצי השנה הקרובה תתמקד רק בנושא אחד: איך מונעים מביבי לעמוד למשפט. השמאל צעק הרבה מאוד פעמים “פאשיזם” בעשור האחרון. אלה היו קריאות זאב זאב קלאסיות. אבל עכשיו אשכרה מגיע זאב – אם יעבור חוק פרסונלי שמונע מנתניהו לעמוד לדין רק כי הוא נתניהו, שלטון החוק בישראל ייפגם קשות, פגיעה שהיא באמת בסגנון ארדואן. מעניין אם קריאות הזאב שיגיעו בצדק ייפלו על אוזניים ערלות ועייפות, ששבעו מאזעקות שווא.
תמונה: פתקי הצבעה של המפלגות השונות, הבחירות לכנסת העשרים ואחת.
.jpg){kind=link}