חגגתי 30 לפני כמה ימים בסיומה של שנה משמעותית, מה שמביא אותי להאנס בלומנברג. בלומנברג היה פילוסוף גרמני שטען שבבסיס המחשבה התרבותית, מאחורי האידאולוגיות וההסברים המלומדים, נמצאות מטאפורות. לטענתו, האמת היא שבני אדם חושבים על עצמם ועל העולם בראש ובראשונה באמצעים מופשטים ואף אמנותיים. הדברים שאנחנו מכנים בדרך כלל “אמת”, “עובדות” ו-“מציאות” הם לאמיתו של דבר בלאגן אחד עצום, ואנו זקוקים למטאפורות הפשוטות כדי שיעשו לנו סדר בעולם.
המטאפורות כל כך דומיננטיות בחיינו וכל כך מובנות מאליהן עד שלא מדברים עליהן, והן מסתתרות להן אי שם במופעים הגלויים והסמויים של התרבות. ברוחו של בלומנברג, אני מנסה לאחרונה לבצע ניתוח מטאפורולוגי של המחשבה שלי כדי להבין מה מסתתר בה מאחורי הגלוי והחשוף (במקרה שלי הגלוי והחשוף הוא למשל התחביב שלי להמציא סיפורים על ארמדילו כדי לזכות בתרמילים).
נדמה לי שהמטאפורה שעמדה בבסיס המחשבה שלי במרבית חיי הייתה מטאפורת הרכבת שנעה על מסילה. זו מטאפורה שנתקלתי בה בהיותי בן עשרה בכתביה המושמצים של עליזה רוזנבאום והיא קנתה לה שביתה במחשבתי. במטאפורה זו הרכבת היא החיים שלי, על מכלול הפעולות וההחלטות שבהם, והמסילה היא מסלול החיים הנכון והמתבקש. הרכבת נעה קדימה על המסילה, אין לה יכולת לנסוע לאחור, ואם היא לא מתקדמת היא למעשה נכשלת במטרתה. הרי לא יעלה על הדעת כי רכבת פשוט תעמוד במקום.
המטאפורה הזאת הסבה לי תחושת משמעות במהלך מרבית חיי. הרכבת נעה על המסילה באופן טבעי ומתבקש. נעתי מתחנת כיתה י’ לכיתה י”א, למשל, ומתחנת הטירונות לתחנת קורס המפקדים ולשחרור ולטיול שאחרי הצבא, ומתחנת הקורס בדיני חוזים בשנה א’ לתחנת הקורס בסדר דין אזרחי בשנה ג’, ומשם להתמחות במשרד עורכי דין יוקרתי ולמבחני הלשכה ולנאומים המשמימים בטקס הענקת תעודת עורך הדין.
מטאפורות שעומדות בבסיס חיינו אינן דבר שאנחנו יכולים פשוט להשליך כלאחר יד, ולכן המשכתי לאחוז במטאפורה הזאת גם כשמסלול ההתבגרות הטיפוסי הזה נגמר. המשך המטאפורה המתבקש הוא שהרכבת ניסתה להמשיך לנוע אך המסילה הסתיימה ורכבות לא מסוגלות לנוע על אדמה חשופה. בחיים האמיתיים, גיליתי, אין מסילה, ובכל זאת המשכתי להחזיק בראשי באותה מטאפורה.
המטאפורה הזאת תובענית, והיא דרשה ממני להוסיף ו-“להתקדם” בכל דבר שעשיתי: אם קראתי עשרה ספרים בשנה, התאכזבתי מעצמי שלא קראתי עשרים. אם רצתי חצאי מרתון, הנחתי שהצעד הטבעי הבא יהיה להתקדם למרתון שלם, וכדאי גם להתחיל לשחות כדי להתקדם לענפי ספורט אחרים. כשהתחלתי לשחות, הנחתי שהדבר הנכון הבא יהיה להתחיל להתאמן לטריאתלון. וכן הלאה. ההווה תמיד היה משועבד לעתיד, והעבר נמדד רק באיכות ה-“התקדמות” שבו. סבלתי מנחת זרועה של המטאפורה.
אני מנסה לאמץ לעצמי כיום מטאפורה חדשה. אני לא יודע אם זה מסוג הדברים שאדם מסוגל לעשות, שהרי המטאפורות טבועות היטב בתרבות בה צמחנו. המטאפורה שנראית לי נכונה וראויה היא זו שעומדת בבסיס התרבות הבודהיסטית: גלגל התפילה. הגלגל מוכר מן הסתם לכל מי שביקר בצפון הודו. מדובר בצינור מתכתי שנע במעגל על ציר. במקדשים הקטנים והגדולים שנמצאים בכל רחוב ביישובים הבודהיסטים הגלגלים נמצאים מלוא החופן, והעוברים ושבים מסובבים אותם כשהם חולפים על פניהם. על הגלגלים כתובה מנטרה בודהיסטית (אום מה ני פאדמה הום), וכל סיבוב של הגלגל שווה ערך לחזרה על המנטרה.
התיאולוגיה הבודהיסטית עצמה לא מעניינת אותי במיוחד מכיוון שאיני בודהיסט. חשובה רק המטאפורה. במטאפורה זו, החיים הם מעין גלגל שמסתובב אם מפעילים עליו כוח חיצוני. הכוחות החיצוניים יכולים להיות רבים ומגוונים: ידי שלי, ידיהם של אנשים זרים, מזג האוויר ושיני הזמן. תמיד יגיע כוח שיזיז את הגלגל, והגלגל תמיד ימשיך להסתובב על צירו, תמיד בתנועה ותמיד משתנה, אבל תמיד אותו גלגל, תמיד על אותו הציר. במטאפורה זו העתיד לא ידוע, העבר הוא אוסף זכרונות עשיר של הכוחות שהזיזו אותנו והתנועה השונה שחווינו בהשפעתו של כל כוח, ומכיוון שכיוון התנועה הוא מעגלי, ההווה הוא תמיד הזמן החשוב ביותר. ליום ההולדת ה-30 שלי, זו המטאפורה שאני מאחל לעצמי.
בתמונה: דורין מסובבת גלגל תפילה בלה שבלדאק. אני שמח שהיא מסובבת את הגלגל שלי. תודה גם לכולכם על הברכות היפות בכל הפלטפורמות!
