יש להאיר את המוסד שנקרא וימבלדון באור ההקשר התרבותי שלו. מובן שלי, בתור מבקר מזדמן בלונדון שאינו מעורה היטב בתרבות האנלית, ישנם כלים מוגבלים לעשות זאת. אנסה בכל זאת.
אם נקביל את המרחב הציבורי בחברה האנגלית למכאניקת הקוונטים, נוכל לתאר אותו ככזה שפועל לפי מספר כוחות שונים שמשלימים זה את זה. הכוח החזק: ציות לכללים חברתיים רבים, כתובים ובלתי כתובים. הכוח הבינוני: שמירה על טוב טעם. הכוח החלש: הומור בריטי. הכוח החזק נוכח בכל הליכה ברחוב בלונדון ובכל שיחה עם אנגלי. כללי המשחק בכל פעולה הם ברורים. עליך לעמוד בתורים, לנהל שיחות מנומסות בעלות מאפיינים מוגדרים היטב, ולא ללכת בצד הלא נכון של מסדרונות תחנות הרכבת התחתית. הכוח הבינוני מתבטא בדברים מוחשיים רבים. בלונדון הבניינים כולם נאים, המחלצות כולן תפורות היטב וקולם של האנגלים אינו מגיע לדציבלים גבוהים (אלא אם הם שיכורים, צופים בכדורגל או מטיילים בחו”ל). באופן כללי נראה שהאנגלים רואים בכל דבר שהוא מעט גס, רועש או מכוער כמשהו שמתריס נגד עצם קיומם. הכוח החלש נראה כמעט בכל פרסומת, בכל שיחת חולין וכמובן בטלוויזיה האנגלית. ההומור הבריטי הוא שחרור מתמיד של היחידים מעצמת לפיתתו של הכוח החזק. לא ניתן לציית לכללים כל היום בלי להתייחס למרחב הציבורי בסרקזם מסוים. כלומר ניתן, אבל אז נהיים גרמנים, דבר שהוא לא רצוי לכל הדעות.
דירוג הכוחות נובע מהסנקציות החברתיות המוטלות על מי שמנסה להתנגד להם. כל מי שאתרע מזלו לעמוד בצד שמאל של מדרגות נעות באחת מתחנות הרכבת התחתית מודע לעצמת הזעם שהופנתה כלפיו בשל התנגדות לכוח החזק. המבטים העקומים שישתקפו מעיני האנגלים אם אדם מתלבש שלא בטוב טעם, או מספר בדיחה שאינה בטוב טעם, יבהירו את ההשלכה של התנגדות לכוח הבינוני. על התנגדות לכוח החלש אין סנקציה ברורה. המתנגד להומור הבריטי, או מי שאינו שותף לו, פשוט יהיה מקובל פחות על הבריות. המקרה המפורסם בעולם הספורט של התנגדות לכוח החלש הוא מקרה כריס פרום. אלוף הטור דה פראנס ארבע פעמים, שהוא רוכב האופניים הבריטי המצליח ביותר אי פעם, היה פופולרי פחות מרוכב האופניים המוצלח מעט פחות בראדלי ויגינס שידע לשחות היטב בנבכי ההומור הבריטי.
כל הכוחות מתבטאים היטב בווימבלדון, מוסד שהוא יציר אנגלי מובהק. וימבלדון הוא מקום בו הסדר נשמר לא רק בקפדנות ובנחישות, אלא גם בתשוקה ואהבה. ישנם סדרנים כמעט בכל פינה של המתחם, החל מתור הכניסה בחוץ ועד לגרמי מדרגות הומי אדם במרכז המתחם. אנשים רבים במתחם עוטים תלבושת עליה מתנוסס בגאון הכיתוב “דייל של כבוד” (Honorary Steward). אנשים אלה מתנדבים בטורניר כדי לשמור על הסדר, ולתת לאנשים עצות שימושיות ופקודות. זה למעשה תפקידם היחיד. הם כמו שמן הסיכה בין גלגלי השיניים הבירוקרטיים של וימבלדון. הנה מספר דוגמאות: אנחנו מבקשים שרק אדם אחד ייגש לפקיד כדי לאסוף את הכרטיסים. אנא עמוד בפינה זו בדיוק עד שהחבר שלך יגיע, ותיכנסו ביחד. יש לפתוח את התיקים לפני שמגיעים לעמדת הביטחון. לפנות בבקשה את המדרגות כדי שאנשים יוכלו לעבור. אל תעמוד פה, אדוני, ברגע שאדם אחד עומד ומסתכל יגיעו המונים ואז אנא תהינה מועדות פנינו?
עוד תופעה שנתקלתי בה היא זהותם של הסדרנים שעובדים בתשלום. האנשים שמכווינים את האוהדים למקומותיהם אינם סתם סדרנים פשוטים, אלא חיילים, שוטרים, כבאים, חובלים בחיל הים של הוד מעלתה ושאר נציגי כוחות הביטחון וביטחון הפנים. אנגלי ששאלתי אותו על אודות התופעה הסביר לי שחשוב למארגנים שמי שישמור על הסדר יהיו אנשים בעלי ניסיון רב במצבי לחץ. באופן מסורתי, פעם אחת בכל טורניר מכריז הכרוז במגרש המרכזי על רגע של הערכה לאותם קצינים של הסדר הציבורי, ואנשים קמים על רגליהם ומריעים כאילו פדרר הכה חבטה מרהיבה בין הרגליים. עיניים רבות לא נותרות יבשות, וההתרגשות רבה. אכן, האהבה של האנגלים לסדר ולשומרי הסדר היא תשוקה של ממש, כמו תשוקת אהוב לאהובתו.
אחד המוסדות הפנים-וימבלדוניים הידועים ביותר הוא “התור” (The Queue). קשה מאוד להשיג כרטיסים לווימבלדון, ואחת הדרכים הפופולריות ביותר לעשות זאת היא לעמוד בתור לקופות הכרטיסים שנפתחות בבוקר כל אחד מימי התחרות. עם השנים התור לקופות נעשה ארוך יותר ויותר. כדי להשיג כרטיס לאחד המגרשים המרכזיים יש לעמוד בתור לילה שלם ולפעמים אפילו יותר מכך. אלפי אנשים משתרכים בתור הארוך ומגיעים לשם מצוידים באוהלים, כסאות, שמיכות וסלסלות פיקניק. האנגלים משמרים את התור על פני שיטות מודרניות ויעילות יותר למכירת כרטיסים, כמו נניח מכירה באינטרנט, עקב פעולתו הדרמטית של הכוח החזק. לדעתי הם מתגאים לא פחות במוסד התור, שמשקף ציות רב מאוד לכללים בלתי כתובים, מאשר שהם מתגאים בווימבלדון עצמו.
הכוח החלש, ההומור, משלים את פעולת הכוח החזק ומגן על המבקרים בווימבלדון ממנו. הסדרנים הרבים שפוקדים עליך לעמוד כך וכך וללכת לכאן ולשם עושים זאת תמיד במן חצי קריצה מפורשת או משתמעת, בחיוך ובהערה מתנצלת-מבודחת על מזג האוויר, על האלכוהול שרבים מהאוהדים לוגמים להנאתם ביציעים, או על רוג’ר פדרר. לו היו כל קציני הסדר הציבורי חמורי סבר, האווירה בווימבלדון בהחלט הייתה נעימה פחות.
לבסוף, הכוח הבינוני הוא שעניין אותי ביותר בווימבלדון. טוב הטעם בווימבלדון הוא מדהים. מעודי לא הייתי באירוע ציבורי בסדר גודל כזה שהשתקף ממנו כל כך הרבה טוב טעם. הדבר עומד בניגוד רב לטורניר הגראנד סלאם האחר שביקרתי בו, אליפות ארה”ב, בה חוסר טעם משווע מזדקר מכל פינה: מכוסות הבירה הענקיות בידיהם של האוהדים, לנקניקיות והנאצ’וס שנזללים ביציעים, מהקולניות של הקהל ועד למסכים ולפרסומות המסחריות שמעטרים כל פינה במתחם. בווימבלדון הבירה מתחלפת ב-Pimm’s, מן משקה אלכוהולי מתקתק דמוי סנגרייה, הנקניקיות מתחלפות בתותים עם שמנת, הקולניות מתחלפת בפליאה בטון מתון והמסכים מתחלפים בסידורי פרחים.
דבר בולט בטוב הטעם הווימבלדוני הוא צבעי התחרות. כל מתחם התחרות כמעט ללא יוצא מן הכלל נצבע בחמישה צבעים: ירוק, סגול, צהוב, לבן ושחור. שני הצבעים החשובים ביותר מבחינה עיצובית הם הירוק והסגול, שהשילוב ביניהם מעטר כל פרסומת, דגל או מזכרת של התחרות. הבחירה בירוק ברורה. וימבלדון משוחק על משטחי דשא עוד מהיווסדו לפני כמעט 150 שנים, ודשא הוא ירוק. הבחירה בסגול מעניינת יותר. סגול הוא לא צבע שיווקי. אורך הגל של הצבע הסגול ארוך מאוד, ותדירות הגל שלו קטנה. המשמעות היא שמבין כל צבעי הקשת, הסגול הוא הצבע הכי פחות מנקר עיניים, ונמצא בקצה השני של הסקאלה מהצבע האדום. שניים משלושת הצבעים האחרים – לבן וצהוב – משמשים לחציצה בין הירוק והסגול, או לכתיבה על רקע ירוק. הצבעים האלה מתאימים גם הם היטב למשטח הדשא, בו הקווים לבנים והבלאי הטבעי של המשטח, שנוצר בו כבר אחרי כמה ימים, הוא חום-צהוב. בנוסף, הטניסאים כולם לובשים לבן כחלק מקוד הלבוש עתיק היומין של התחרות. השחור הוא סוג של צבע ניטראלי במקומות בהם אין צורך בצבע.
מדהים אף יותר הוא כל מה שקשור לפרסום בקודש הקודשים של וימבלדון, הוא המגרש המרכזי. וימבלדון הוא אחד מאירועי הספורט הנצפים ביותר בעולם ובתור כזה, הוא אחד משלטי הפרסומת המבוקשים בעולם. אני הצלחתי לאתר במגרש ארבע מותגים שזכו לפרסם עצמם ברחבי האיצטדיון. הראשון הוא רולקס, שהפרסומת שלו היא הגדולה והבולטת ביותר. המותג רולקס מרוח על שלטי התוצאות, ומכיוון שהשם אלקטרוני וכתוב בצהוב הוא בולט לעין. המותג IBM בולט פחות ומופיע על המסכים הקטנים בצידי המגרש שמראים את מהירות ההגשה של הטניסאים ונתונים שונים. מלבד שני המותגים האלה, ישנן פרסומות צנועות ל-Slazenger, החברה שמספקת לווימבלדון את הכדורים בטורניר וציוד טניס אחר, וכן ל-Robinson’s, אולם זו פרסומת כל כך קטנה שמופיעה רק על כסא השופטת, כך שהייתי צריך להשתמש ביכולת התקריב של המצלמה כדי להבין מה טיב הפרסומת. מלבד הלוגו של רולקס, יתר סימני המסחר מסומנים בלבן, בצניעות ובפינות לא מורגשות כמעט של המגרש. השוו את הצניעות המסחרית הזו למה שמתרחש, למשל, בצידי האיצטדיונים במשחקי המונדיאל.
ביתר טורנירי הגראנד סלאם ישנם גם אזכורים בכל מקום לשם הטורניר או לשם העיר המארחת של הטורניר, כאילו שכחנו שאליפות אוסטרליה מתקיימת במלבורן או שאנחנו צופים כרגע באליפות ארה”ב של שנת 2017. בווימבלדון הצלחתי לאתר את סמל הטורניר, קטן ונחבא מהעין, בצד המגרש. שם העיר לונדון לא מופיע בשום מקום, וכך גם שמה של אנגליה או הממלכה המאוחדת. שם הטורניר הרשמי – The Championships – גם הוא לא מסגיר שמדובר בטורניר שמתקיים בלונדון, או בכלל שמדובר בטורניר טניס. הברור מאליו לא צריך להיאמר בעולם בו שולט טוב הטעם.
מובן שכל המאפיינים האלה יכולים לרמז גם על היבריס גדול, מסוג ההיבריס שמאפיין את השם “Great Britain”. אולם התחושה שטוב הטעם הווימבלדוני יוצרת היא לא כזו. התחושה היא, באופן מפתיע עבור אדם דיי ציני כמוני, שאתה דורך במקום מיוחד, בעל מסורת מפוארת ומספיק ביטחון עצמי כדי לא להשוויץ במה שידוע לכל בר בי רב. כאוהד טניס הרגשתי שהגעתי הבייתה, למקום שהתייחס אליי בכבוד ומבין את מעמדי החשוב כאדם שתומך בספורט המופלא בעולם בכלל, ובטורניר וימבלדון בפרט.
אחרי ההפסד הנוראי של פדרר בחמש מערכות מייסרות, שמתי פעמי לפאב קטן בשכונת וימבלדון כדי לצפות בחצי גמר המונדיאל עם האוהדים האנגלים. השמחה של ההובלה המוקדמת התחלפה לבסוף בעצב עקב ההפסד בהארכה, ואני, שכדורגל מעניין אותי באופן מוגבל מאוד, מצאתי עצמי מצטער עבור האומה המשונה הזאת עם מנהגיה המוזרים, שיצרה במה כפיה לא רק את ענף הספורט האהוב עלי אלא גם את מקדש הטניס האולטימטיבי.
