אני מאמין שיש יופי בעולם. זו אמונה דוגמטית למדי. היופי, כך לפי אמונתי, הוא אובייקטיבי ואמיתי. הוא אינו “בעיני המתבונן”. לעתים אני חושב שהיופי הוא הדבר היחיד שווה לחיות עבורו, אך כמובן שככל בן חווה אני חי את מרבית חיי בשגרה יום-יומית שהיופי אינו נמצא בה.

באתר הזה כתובות מילים רבות על שלל נושאים. לא כולן, למרבה הצער, יפות או אף עוסקות בנושאים יפים. ובכל זאת, שלושת נושאי הליבה של העמוד טומנים בחובם יופי עוצר נשימה, שראוי לרדוף אחריו ולחקור אותו ככל הניתן:

הטניס הוא ענף הספורט היפה מכולם. היופי בולט בצורת המגרש, בצליל הכדור בחבטתו ובסיבובו במעופו, בקרב בין שני אנשים שמרקדים על המגרש בכוונה לחסל זה את זה, בערבוב רגשות הקרב הקדמוניים בעידון מנומס מודרני, ומעל לכל במשחקו של רוג’ר פדרר.

ספרים הם ככל הנראה החפצים האהובים עלי בעולם. לא רק שבמילה הכתובה יש כוח מיסטי כמעט – כדבריו של ויליאם פוקנר ב-‘דקלי הפרא’, “האדם לבדו מכל החיות מנוון בכוונה את חושיו הטבעיים, והוא עושה זאת רק בעזרת אחרים; איך החיה המהלכת על ארבע משיגה את כל המידע שלה על-ידי הרחה וראיה ושמיעה ואינה סומכת על שום דבר אחר, בעוד זו המהלכת על שתיים מאמינה רק במה שהיא קוראת” – אלא שלעתים יש אך ביופי של כתיבת אות על דף נייר ריק כדי לשגע.

את הטיולים גיליתי, כמרבית בני דורי, לאחר השירות הצבאי. אין הרבה רגעים ששינו את חיי. אחד מאלו שעשו זאת היה הרגע בו צעדתי במסלול ההליכה שמשקיף על הר קוק בניו זילנד, בעודי בן 21. צורתו של ההר, הקרחונים העוטפים אותו, המפלים הנמסים מתוך השלג, האגמים שנקוו למרגלותיו, העשב הבוהק לאור השמש – כל אלה שכנעו אותי שברחבי העולם ישנו יופי בלתי נתפס שראוי לנדוד עבורו.