אתמול בבוקר שמנו פעמינו, לצדם של אלפי אנשים נוספים, להרצאה של הדלאי לאמה ה-14 במרכז בודהיסטי שנמצא במרחק רבע שעת נסיעה (בלי פקקים) מהעיר לה שבחבל לדאק שבמדינת ג’אמו וקשמיר שבהודו. הדלאי לאמה בן ה-82 אינו מרבה להרצות מול קהל כבעבר בעצת רופאיו, אך לאחרונה חרג ממנהגו, עזב את דראמסלה ביתו ובעת זו הוא דורש מול קהלים ברחבי לדאק, חבל ארץ מדברי המתנשא מרחק רב מעל גובה פני הימים ומשמש כמקלט עבור גולים טיבטים רבים שנאלצו לנטוש את מולדתם.
הרצאתו של הדלאי לאמה הועברה בטיבטית ולקהל הוצע תרגום בד בבדי (סימולטני) ללדאקית, סינית ואנגלית. היה עלינו להאזין לתדר הרדיו 93.5. המתרגם תרגם את דברי הקודש לסירוגין. מעת לעת לא הצליח לתרגם מילה או משפט, ולעתים החל לאכול בעיצומו של התרגום ונאלצנו לשמוע את לעיסותיו (הלעיסות לא תורגמו לאנגלית). הדלאי לאמה עצמו פתח את הרצאתו בדקלום חוזר ונשנה של שלוש מנטרות. דקלום המנטרות הקצרות (כל אחת בין חמש לשמונה מילים) ארך כעשרים דקות. במהלך דקלום של אחת מהן, הדלאי לאמה הקשיש השתנק ומפיו נפלט משהו שנשמע כמו גרעפס (גם הגרעפס לא תורגם לאנגלית).
למיטב הבנתי המוגבלת, הדלאי לאמה נשא הרצאה שגישרה וקישרה בין מטאפיזיקה קנטיאנית לבין מוסר אלטרואיסטי. להפתעתי, הדלאי לאמה הרבה להזכיר את מכאניקת הקוונטים וציין שהיא מוכיחה שאין ביכולתנו להכיר את הדברים כפי שהם לעצמם, וכי לא תתכן פרשנות אובייקטיבית למציאות החומרית (הקוונט אף פעם לא נמצא סתם כך, עלינו לנסות לחשב את מיקומו באמצעים סטטיסטיים ומיקומו אף תלוי בצופה וכו’). חושינו המוגבלים קולטים את העצמים בעולם אך לא מסוגלים לסייע לנו להכיר את נשמתם של אותם עצמים. גוף האדם בו אנחנו כלואים עשוי חומר פשוט כמו עץ או אבן, אך הכרת הגוף היא אשליה שלא עוזרת לנו להכיר את הנפש. אשליה נוספת היא שאנחנו אינדיבידואלים. למעשה אנחנו חלק ממרקם העולם וקשורים כולנו זה לזה ולכל מה שישנו. לכן, אליבא דדלאי לאמה, מקור כל הרוע בעולם הוא קידוש העצמי, ועד שנואר ונהיה לבודהה עלינו לעשות טוב לאנשים אחרים. ההרצאה תובלה גם בטיפים למדיטציה (על התודעה למצוא את שביל האמצע בין שעמום להתרגשות), באנקדוטות ממסעותיו של הדלאי לאמה לקומבמלה שם לצערו לא יצא לו לשוחח עם שוחרי מדיטציה שאינם בודהיסטים ובתיאור של מחלוקות מטאפיזיות ואפיסטמולוגיות בין מאסטרים הודיים.
האווירה במהלך ההרצאה הייתה של הופעה מנומנמת בגבעת המופעים בפארק הירקון. המאמינים הגיעו במיטב מחלצותיהם ופרסו מחצלות, כריות ושמשיות לאורך ורוחב הרחבה. למרבה הצער הסוללה במצלמה שבקה חיים לפני שהאירוע הגיע לשיא מבחינת מספר המשתתפים. ברגע זה היו פרוסות אלפי שמשיות מול הבמה, רובן ככולן צבעוניות מאוד, ויצרו מראה כשל שדה פטריות ענק שפונות כולן לכיוון השמש בצמא פוטוסינתזי (אודה שאיני יודע אם פטריות מבצעות פוטוסינתזה). מחיאות הכפיים בתחילת ההרצאה היו שקטות ומנומסות (ניכר שהן אינן חלק מרפרטואר הבעת הרגשות הסטנדרטי של בודהיסטים) ואף ההשתחוויות להוד קדושתו נעשו לא בלהט אלא בשלווה.
הדרכים להרצאה היו מלאות ברוכלים שהציעו את מרכולתם למכירה ובנזירים שביקשו תרומות. בין החפצים שהוצעו למכירה – שמיכות, כריות (קנינו שתיים כדי לשבת עליהן), בננות, פופקורן, פחים מפלסטיק, שמשיות, שתייה, שטיחים, מאכלים הודיים שאיני יודע את שמם, צעצועים לילדים, בגדים, מחרוזות תפילה ודיסקים עם מיטב הלהיטים הבודהיסטים. מה חבל שיכולנו לקנות את החפצים אך לא להכיר אותם כמו שהם לעצמם.
לאחר כשעתיים מתוך שלוש שעות הרצאה נכנענו לחום הכבד, לרעב ולתשישות. עזבנו את הוד קדושתו ותפסנו טרמפ בחזרה ללה. התיישבנו בבית קפה והזמנו דאל ושקשוקה (שקשוקה היא מסוג הדברים שאפשר להזמין בבתי קפה מסוימים בהודו). כלב מוכה קרציות נמנם לידינו ולא שעה לתחינתנו שימצא מקום אחר לרבוץ בו. אחרי שעה המלצרית בישרה לנו שאין דאל ושהמטבח לא התחיל להכין את השקשוקה. קמנו והמשכנו בדרכנו. אולי לעבר הארה הרוחנית.
