פדרר נגד נדאל.
סלחו לי שלא אדבר על כף-יד וגב-יד. מחלו לי שלא אזכיר אחוזי הגשות ראשונות וניצול אפשרויות שבירה. ותרו לי על כתיבה על רקורד ראש בראש.
פדרר נגד נדאל. שני טניסאים. משחק טניס. בסך הכל משחק טניס. מדי פעם אני אומר את זה לעצמי. בכל זאת, פרופורציות. שני אנשים זרים שמשחקים בכדור ומחבט. אף אחד מהם לא יחלוק עמך את הרווחים שלו. השם שלך לא יופיע לצידם בספרי ההיסטוריה. התהילה שייכת להם ורק להם. הלו, צפירת הרגעה, שב ושתה משהו. מה לך ולהם. מה לך ולו.
אבל רוב הזמן אני לא טורח. ישנם דברים שגדולים ממני. לא הכל בעולם הגיוני. פדרר נגד נדאל זה לא “בסך הכל משחק טניס”. הם לא סתם “שני אנשים זרים שמשחקים בכדור ומחבט”. פדרר ונדאל הם רגעים בחיים שנחרטו עמוק בתוך המוח שלי. מאות מיליוני או מיליארדי נוירונים במוח שהשתוללו ברגע מסוים בקיום שלי, והותירו חותמם אי שם באונה הרקתית (ויקיפדיה מספרת לי ששם מאוחסנים זכרונות). פדרר נגד נדאל הן פעמים בהם קפצתי בבית וצעקתי מאושר, פדרר נגד נדאל הם ימים של דיכאון גדול ועצב. פדרר נגד נדאל הוא סיפור בהמשכים, שבו כל פרק קשור בעבותות לפרק הקודם. לא ניתן לברוח מהעבר, אף לא מאחד מהפדרר נגד נדאל הקודמים. גם אם הם התרחשו לפני מעלה מעשור.
המהדרין יגידו שפדרר נגד נדאל הוא ויכוח על משמעות החיים. האם אתה אסתטיקן או לוחם. האם חשובה לך הדרך או התוצאה. אני לא יודע אם זה נכון. זה גם פחות חשוב. מה שחשוב הוא שפדרר נגד נדאל מרגיש כמו משהו גדול וחשוב הרבה יותר מוויכוח על משמעות החיים. הרי מוויכוחים על משמעות החיים לא יוצא כלום. פדרר נגד נדאל היא תיבת פנדורה. לעולם אינך יודע מה יגיח מתיבת הפנדורה שעומדת לפניך. היא עשויה להכיל שמחה אינסופית או עצב תהומי. איזה ויכוח על משמעות החיים אי פעם הכיל דברים כאלה?
פדרר נגד נדאל מרכיב את הסיוטים ואת הפנטזיות שלי. בסיוטים מופיע כדור מסולסל בעצמה שקופץ שמאלה, לכיוון גב-היד של פדרר. טופ-ספין גבוה לגב-היד. טופ-ספין גבוה לגב-היד. ועוד אחד. ועוד אחד. עשרות טופ-ספינים גבוהים לגב-היד. עד שגב-היד נשברת. עד שאינה יכולה עוד. וכיצד תוכל? הרי השועל הצליח למוטט את בית הקש עם נשיפה. הטופ-ספין של נדאל הוא הרבה יותר מנשיפה. ומול נדאל, גב-היד של פדרר היא לעתים הרבה פחות מבית קש.
בפנטזיות מופיע קתרזיס. סוף טוב לאחר שנים של קושי. המשל ההוליוודי הנצחי הוא שבסוף הדברים מסתדרים. גם אחרי גמר אליפות צרפת של 2008. וגם גמר וימבלדון של אותה שנה. וגמר אליפות אוסטרליה הנורא שהגיע לאחר מכן. ולאחר מפלות נוספות בפריז ובלונדון, ברומא ובמלבורן, על משטחים קשים ועל חימר, בתקופות טובות ובתקופות רעות, גם של פדרר וגם בחייך שלך. פדרר נגד נדאל היא ההבנה שהמשל ההוליוודי שקרי. לא תמיד הדברים מסתדרים. הטופ-ספין הגבוה לגב-היד גובר על הקיטש.
כזכור, בתחתיתה של תיבת פנדורה מסתתרת התקווה. בסופה של הסערה, בסופו של פרק נוסף בסאגה של פדרר נגד נדאל, כשהשופט קורא משחקון מערכה ומשחק ונדאל נופל על הגב ובוכה מאושר, התקווה תמיד שם. תקווה שבפעם הבאה, משום מה, זה יהיה אחרת. תקווה שאולי יש משהו במשל ההוליוודי. תקווה שהפעם השופט יקרא משחקון מערכה ומשחק ונדאל דווקא ישאר עומד על הרגליים, יסיר את הסרט של נייק מעל מצחו, ינער את ראשו המורכן ויצעד לרשת כדי לברך את פדרר על ניצחון מזהיר.
התקווה הזו היא אולי הדבר הכי גרוע שקרה בחיי כאוהד טניס. אבל היא תגרום לי לצפות בפדרר נגד נדאל, פרק מס’ 35, בנשימה עצורה, על קצה הספה, עם עיניים פעורות, חי מחדש את כל הרגעים הנפלאים והאיומים מחדש, כאילו הזמן עמד מלכת וכל הדברים שהתרחשו מאז הפדרר נגד נדאל הקודם היו רק אשליה, שגיאה, תקלה. שום דבר חשוב בעולם לא התרחש מאז פדרר נגד נדאל האחרון. ואם זה הפדרר נגד נדאל האחרון, יכול להיות ששום דבר חשוב בעולם לא יתרחש החל מיום ראשון ועד לנצח נצחים.
רוג’ר פדרר נגד רפאל נדאל (יום ראשון, 10:30 שעון ישראל).
תמונה: Australian Open 2017 Final – Roger Federer vs Rafa Nadel, by Phil Whithouse, CC BY 2.0
