נכנסנו לקשמיר מלדאק בתומה של נסיעת בלהות בת 13 שעות. יצאנו מלה בארבע וחצי אחר הצהריים והגענו לסרינגר בחמש וחצי בבוקר. ואסים הנהג הקשמירי שמע מוזיקה קשמירית והינדית בקולי קולות והחליף בדיחות ודאחקות (אין לפסול אפשרות שהיו בעלות אופי גס ואף מיני) עם כמה קשמירים שהצטופפו במושב האחורי של הג’יפ. בין לבין מעקפים מסוכנים, צפירות אינסוף ושירה מלאת זיופים ואסים גם התחיל עם אחת הנוסעות וביקש להתחתן איתה. לדבריו הוא מעולם לא הרגיש כך כלפי אישה. הנוסעת סירבה וכאמצעי תגמול ואסים העמיס עוד קשמירי על הרכב וצופף אותנו עוד יותר.
קשמיר, המחולקת בין הודו, פקיסטן וסין, היא סלע מחלוקת מרכזי בפוליטיקה הדרום אסיאתית. מדי עשור או שניים הודו ופקיסטן משסות זו בזו חיילים וכלי משחית כדי לתבוע את זכותם ההיסטורית והמוסרית על חבל הארץ ההררי והירוק שרווי בסוסים ובמוסלמים. לדברי ויקיפדיה מדובר בחבל הארץ העמוס ביותר בנוכחות צבאית בעולם כולו. עיננו איששו את הסברה. תחת כל עץ רענן עומדים חיילים הודיים, חלקם חמושים לא רק ברובה שהשעינו בנונשלאנטיות על כתפם אלא גם בשפם מפואר. משוריינים מזרי אימה מצלים על המכוניות המצ’וקמקות שנוסעות בכבישים. בונקרים ובסיסים עומדים בפינות רחוב בשכיחות שעולה על זו של חנויות הנוחות השונות בצפון הישן בתל אביב. בנסיעותינו ברחבי ארץ זו נאלצנו לרדת מכלי הרכב לבידוק שלוש פעמים עד כה והדרכון עודו נטוי.
בין לבין הצעות לרכישת צעיפי פשמינה (בד שידוע גם כבד קשמיר מכיוון שהוא מיוצר מצמרן של עזים שמוצאן הרי קשמיר, וכאן הצמר נרקם ונמכר לתיירים ביוקר), ליציאה לטרקים בהרים המושלגים, לקניית סמים, ללינה בבתי הארחה וכו’, הנושא החם השגור בפי כל הוא גורלו של סעיף 35א לחוקה ההודית. מתוקף סמכותו הלכאורית תחת סעיף 370 לחוקה, שמעניק אוטונומיה שלטונית מסוימת למדינת ג’אמו וקשמיר בתוך הפדרציה ההודית, נשיא הודו חוקק בשנת 1952 את סעיף 35א הגורלי שמעניק לפרלמנט ג’אמו וקשמיר סמכות לקבוע מי הוא “תושב קבוע” ולהגביל את כל מי שאינו תושב קבוע מלרכוש קרקעות במדינת ג’אמו וקשמיר. מטרת הסעיף היא לאפשר לחבל קשמיר להישאר חבל בעל רוב מוסלמי על מנת להשקיט את דורשי העצמאות הקשמיריים שמעוניינים להתנתק מהודו (ועל הדרך לאפשר לבודהיסטים בחבל לדאק, גם הוא חלק ממדינת ג’אמו וקשמיר, לשמור על הצביון הבודהיסטי של ארצם ההררית והמדברית). מרבית הקשמירים ששוחחנו עמם סיפרו שהם אכן מעוניינים בעצמאות קשמיר, עצמאות שאמנם הייתה מנת חלקם לתקופה קצרצרה לפני שסופחו להודו, וטוענים שאינם רוצים בשום אופן להשתייך לפקיסטן השכנה.
לאחרונה הוגשו מספר עתירות לבתי משפט הודיים כנגד תוקפו של סעיף 35א האמור. למיטב הבנתי הוגשו שלוש עתירות נפרדות, אחת לבית המשפט העליון ושתיים לבתי משפט של מדינות שונות. אחת הוגשה על ידי ארגון ימני בשם “אנו האזרחים” (ככל הנראה בעידוד משתמע של מפלגת השלטון הלאומנית האנטי-מוסלמית בראשות ראש הממשלה הכריזמטי נרנדרה מודי), אחת בשמו של מלומד משפטי כלשהו ואחד בשם תושבים קשמירים שהשלטון לא מאפשר להם לקנות קרקעות בקשמיר. הטענה המרכזית בעתירות היא במהותה פרודצדוראלית: נשיא הודו חוקק את סעיף 35א ללא אישור הפרלמנט ומשכך בחוסר סמכות. חוץ מזה העותרים טוענים שהסעיף פוגע בשוויון וקשקושים משפטיים משמימים מסוג זה. הקשמירים זועמים על העתירות, טוענים שהאיחוד הכפוי בין הודו לקשמיר תלוי בגורל הסעיף ואף השביתו את קשמיר ליומיים במחאה ומאיימים לזרוע הרס ואלימות אם הסעיף ימחק מספר החוקים. הקשמירים עמם שוחחנו טענו ש-“הם” רוצים “לשנות את החוק” והמחישו בכך שבורות ביחס לעולם המשפט ולתפקידן של רשויות השלטון אינה ייחודית לישראל. בכל מקרה אותם בני שיחה כעסו מאוד והסבירו לי (כשהצגתי את עצמי כגרמני) שמצבם הוא כשל הפלסטינים שישראל מנסה לכבוש את שטחם ולחסל את תרבותם.
הקשמירים מתגאים בכך שהם משתייכים לזרם הסופי באסלאם. עבד הצעיר, אחיינו של באשיר בעל מלון הסירה בו אנחנו ישנים, יושב איתנו בערבים ומספר לנו על תיאולוגיה ומיסטיקה סופית. הוא בז למוסלמים שמתפללים כלפי חוץ אך לא מרגישים את אללה בנשמתם, ומצטט מדבריו של המשורר הסופי החשוב רומי. אנחנו חושדים שהוא מנסה להמיר אותנו לדת האסלאם. מכל מקום, הבנו שהסופים אוהבים לשיר ולרקוד ולמצוא את אללה דרך נשמתם ורגשותיהם ולא באמצעות דברים משמימים כמו תפילה ומצוות. קיווינו לפיכך לראות קשמירים מרקדים ברחובות כמנהג הברסלבים. לאכזבתנו דמוי הריקוד היחיד בו חזינו היה זה של הרוכלים הקשמירים שחגים מסביבנו ללא הרף ומנסים להפשיט אותנו מכספנו. בסרינגר, עיר שמרכזה הוא אגם דאל בו הקשמירים חיים בבתי סירה וסוחרים בשווקים צפים, שטים הקשמירים ליד בית הסירה שלנו וצועקים, בהתאם לסחורה המצויה בסירתם, “זעפרן, זעפרן”, “גלידה, גלידה” או “סטלה, סטלה” (למען הסר ספק, המילה סטלה נאמרת בעברית צחה אבשלום קורית).
וישנם גם הרים, מרחבים ירוקים רחבים, נהרות בעלי מימי קרחונים תכולים, כבשים ועזים שמקפצות בין הריקשות והמכוניות שעל הכבישים, יאק תועה מעת לעת וכפרים חקלאיים שמנקדים את העמקים, בהם גרים אנשים רזים, גבוהים ושחומים, חלקם בעלי עיניים ירוקות מפתיעות ולא אופייניות לחלק זה של העולם. אך על היופי קשה מעט יותר לכתוב.
