לפני עשר שנים בדיוק (פחות שבוע) התקיים גמר וימבלדון 2008 בין רפאל נדאל לרוג’ר פדרר.
בעולם הספורט, שהוא עולם של מחנאות, דעות נחרצות ורגשות חזקים, כמעט אין הסכמות גורפות. קונצנזוס אמיתי, למשל לגבי היותו של מייקל ג’ורדן גדול הכדורסלנים בכל הזמנים, או מייקל פלפס כגדול השחיינים או אוסיין בולט כגדול האצנים, הוא נדיר. בטח ובטח בענף ספורט כמו טניס, שהשתנה כל כך לאורך השנים, ושחלק מהאתוס שלו הוא ריבוי תחרויות, גיוון במשטחים וסגנונות וחילופי דורות בין טניסאים גדולים. אוהדי הטניס מתווכחים מרות ונחרצות לגבי מי הוא הטניסאי הכי טוב שדרך על מגרש, ובכל זאת, ישנו קונצנזוס אחד כמעט מוחלט בקרב אוהדי הטניס: גמר וימבלדון 2008 הוא משחק הטניס הכי גדול (משמעותי, איכותי, מותח) שהתקיים בהיסטוריה הארוכה של הטניס התחרותי.
בעולם שבו יריבויות כמו זו בין מקנרו לבורג, בין נברטילובה לאברט, בין בקר לאדברג או בין סמפראס לאגאסי זכו למעמד מיתי כמעט לאורך השנים, היה צורך בהסתדרות של כל הכוכבים בשורה כדי שאותו רגע איקוני, בו נדאל נופל לדשא על רקע הלילה הלונדוני והבזקי המצלמות, אבק מתרומם מעלה באותו זמן בו גופו פוגש את האדמה, הפך למיתוס הגדול מכולם בעולם הטניס, לנקודה בזמן בה יכול כל אוהד טניס וספורט בכלל להזכר או להעמיד פנים שהוא נזכר ולהגיד לעצמו: בשביל זה אנחנו כאן. אם החיים בכלל וחיי הטניס שלנו בפרט הם עליות וירידות שמדגישות ולמעשה יוצרות אחת את השנייה, נקודת השיא שממנה ניתן להשקיף על כל העמקים והפסגות הנמוכות, על כל הדרכים הישרות והבקעים והעליות והירידות, היא גמר וימבלדון 2008.
הגמר עצמו היה ספוג עד לשד עצמותיו בסמליות כמעט דתית. במקביל, הוא היה נקודת השיא בסיפור הגדול של העשור הקודם של עולם הטניס. אפשר להבין אותו טוב יותר אם חושבים עליו במסגרת של אחת משתי הסוגות האלו או במסגרת של שתיהן גם יחד: טקס דתי או נראטיב.
בטקס דתי ישנם מספר מאפיינים שכולם באו לידי ביטוי באותו גמר, יותר מאשר בכל משחק טניס אחר. ישנו, למשל, בית התפילה: אין בית תפילה מרכזי ורווי קדושה יותר מאשר המגרש המרכזי בווימבלדון, על אחת כמה וכמה בפולחן החשוב ביותר שנערך בו, הוא משחק הגמר בווימבלדון. אתם זרים לעולם הטניס אם אתם חושבים שהמגרש המרכזי בווימבלדון הוא סתם אצטדיון ספורט. המגרש המרכזי בווימבלדון הוא ערש תרבות הטניס. הוא אב הטיפוס של אצטדיון הטניס האידאלי, שלעומתו כל היתר נמדדים. כאן לא צופים בטניס; כאן עולים לרגל. המגרש המרכזי בווימבלדון דומה יותר לכנסיית הקבר, למסגד הגדול של מכה או (אולי, קצת קשה לדמיין) לבית המקדש.
מסביב לטקס היו גם כוהנים. הכוהן המרכזי שניצח על האירוע, אולי האפיפיור, ישב דווקא ביציע. ביורן בורג, מי שזכה חמש פעמים ברציפות בווימבלדון כמו פדרר אבל היה גם בלתי מנוצח כמעט על חימר כמו נדאל, מי שזכה ב-11 תארי גראנד סלאם ופרש ממשחק פעיל בגיל 26, הוא דמות איקונית, והמצלמות הרבו להתמקד בו. עיניו הבוחנות שימשו לנו בטקס כנקודת מבט היסטורית, אלוהית כמעט, שנותנת תוקף לעובדה שההתרחשות על הדשא הייתה דבר שחורג מסתם משחק טניס רגיל.
ותיאולוגיה – כמה תיאולוגיה! – בני דת הטניס התווכחו ויכוחים רבים לשם שמים וחלק מהטרמינולוגיה הדתית שלהם הציבה את האלגנטי מול הלוחמני; העבר מול העתיד; הטהור מול המציאותי. לא כל יום דיונים תיאולוגיים מוצאים להם מציאות להתלבש עליה, והיריבות בין פדרר לנדאל היא במובן הזה התנגשות בין רעיונות נשגבים שהולבשו על כתפיהם האנושיות. זה לא מקרי שהלבוש שלהם לפני המשחק – ז’קט מהודר מול גופיה – הוא הלבוש שנותנת החסות המשותפת, נייק, בחרה. הלבוש הוא הבנה מדויקת של המטאפורות שהפכו את המשחק לחשוב בהרבה מסתם מפגש בין שני טניסאים.
לבסוף, פדרר ונדאל עצמם והצוות שמקיף אותם היו בני האלים, לא סתם בני אנוש רגילים אלא מי שזוכים לעוד פיסה של חיי נצח בכל כף יד וגב יד, בכל הגשה והחזרה, בהבעות הפנים שלהם ובצעקות ובלגימה מהבקבוק בין המשחקונים. מירקה שמליטה את פניה בידיה וטוני שקם מהמושב שלו והסתובב בעצבנות היו בגופם כמין שליחיהם של בני האלים, מעבירים בגופם את שפת האלוהות ומבהירים מה עלינו להרגיש למראה הקרב. והרשימה כמובן נמשכת: תשמישי הקדושה היו גביע האלוף וצלחת המפסיד, המחבטים (במיוחד המחבט שנשמט מידו של נדאל עם הניצחון) והכדורים. סידור התפילה הועבר על ידי החזן שופט הכסא פסקל מריה. הקהל באיצטדיון היו שליחי המשנה, שהאל עצמו דיבר מפיהם כדי להעביר הלאה את התורה. ואנחנו, קהל המאמינים המונה מיליוני פרצופים שבהו במסך הטלוויזיה, היינו כבני ישראל הממתינים תחת הר סיני למוצא פיו של האל.
ובמקביל ישנו הסיפור. הגמר בין פדרר לנדאל זכה למעמד שלו מכיוון שהוא שיאו של הסיפור הכי טוב שעולם הטניס סיפר לנו. אנחנו מתים על סיפורים. סיפורים מאפשרים לנו להבין טוב יותר את עצמינו. הם עומדים במרכז התרבות שלנו. סיפור טוב יכול להקים עם או דת או לגרום לאנשים לצאת למלחמה.
ובמרכז עולם הטניס, מאז 2008, עומד הסיפור הבא: רוג’ר פדרר היה הטניסאי הטוב ביקום משך ארבע שנים תמימות, משנת 2004 עד שנת 2007. אפילו כשנדאל החל לנשוף בעורפו ולהיות טוב ממש – ב-2007 הוא כבר היה קרוב מאוד לשיאו – פדרר נותר רמה אחת מעליו בכל מה שקשור לטניס שאינו טניס חימר. פדרר גם היה כל מה שהאוהדים רוצים. הוא שיחק טניס התקפי מרהיב, אחז בתדמית ציבורית מושלמת, היה כאריזמטי ובעל חוש הומור וסגנון, ופירק לגורמים גם את היריבים שהקשו עליו ביותר בתחילת הדרך. חלום רטוב של כל אוהד טניס. אלא שעם ההצלחה מגיעה גם תחושת המיאוס, ונדאל הפך לתקווה הגדולה של כל מי שמאס בדיקטטורה הפדררית. עם הסגנון ההופכי שלו – מתאמץ ולא אלגנטי, בוער כאש במקום להיות שלו כקרחון, שמאלי ולא ימני, מגמגם באנגלית ולא מתלוצץ עם מראייניו – נדאל הביא לא רק אלטרנטיבה שלטונית אלא גם אלטרנטיבה רעיונית. המהפכה הפדררית קמה על יוצרה.
עבור מעריצי פדרר – כל מה שנדאל הביא למגרש היה לחטא. עבור מעריצי נדאל – כל מה שפדרר מייצג הוא הבל.
נדאל נאלץ לבלות 160 שבועות ברציפות במקום השני בעולם – יותר משלוש שנים ברציפות! – כסגנו של האנטי תזה שלו. אפילו בגמר עצמו הוא נאלץ לראות את החלום בורח ממנו פעם אחר פעם. כזכור, לאחר שניצח בשתי המערכות הראשונות, השתיים הבאות חמקו ממנו בפער צר כחוט השערה, לאחר ששני הטניסאים חבטו את שתי חבטות ההעברה שזכו למעמד מיתולוגי ב-7-7 וב-7-8 בשובר השיוויון של המערכה הרביעית, כשנדאל אחז בנקודת משחק. המערכה החמישית הייתה הרגע בו היוצרות התהפכו. הנקודה המדויקת בה העולם התהפך על ראשו. נדאל היה לסינדרלה שכפכף הזכוכית מתאים לרגלה, או הרגע בו המראה מספרת למלכה שדווקא שלגייה היא היפה מכולן. החיים הם בליל גדול של עובדות שקשה לעשות בהן סדר. לעתים מעטות כל כך אנחנו זוכים לרגע אחד או שנייה אחת של בהירות מוחלטת, בהם שחור הוא שחור ולבן הוא לבן. לרוב זה קורה בסרטים או בסיפורים, אולם בגמר וימבלדון 2008 זה התרחש מול עיננו על מגרש טניס. לרגע אחד היה היגיון בכל. עבור מחנה נדאל – קתרזיס מוחלט. עבור מחנה פדרר – אפוקליפסה.
בשולי הדברים, היה גם טניס. טניס מדהים. היום טוענים כל מני יודעי דבר שפדרר ונדאל מודל 2018 הם טובים אפילו ממודלי 2008. אני חושב שזו טעות. מדובר בטניסאים חכמים, מנוסים ומשוייפים הרבה יותר, אבל גרסת 2008 של נדאל ופדרר הייתה צעירה, מהירה ובעלת כוח פיזי מרשים. במהלך הגמר שני הטניסאים טרפו את המגרש, התקיפו ללא הרף וחתמו מתחת לנקודות יפות אינספור. הגמר ארך ארבע שעות וארבעים ושמונה דקות נטו, אבל למעשה ארך למעלה משבע שעות ברוטו בשל הפסקות הגשם, שהוסיפו הילה של אירוע דרמטי במיוחד למשחק. האיכות של הטניס, האורך של המשחק והפיתולים שהתרחשו בו – טוויסט אחר טוויסט אחר טוויסט – הופכים את הגמר הזה למשחק טניס באמת חד פעמי, למרות שלאורך העשור שלאחריו זכינו לצפות במשחקי טניס מצוינים רבים.
לקרוא למשחק טניס או לטניסאי “הגדול בכל הזמנים” תמיד נשמע לי כמו קיטש עטוף בשמאלץ, ולמרות שאני חוטא בכך לא פעם, אני חושב בראשי שזו בוודאי הפרזה וממילא ביטוי שלא אומר דבר. אבל במקרה אחד – המקרה של גמר וימבלדון 2008 – אני מרשה לעצמי להשתמש בביטוי בלי הסתייגות. זה פשוט משחק הטניס הכי גדול שראינו.
תמונה: Wimbledon Men’s final 2008, Federer serves for 3rd set, by David Underdown, CC BY 2.0
