בורמה

בבורמה, היא מיאנמר, טיילתי במשך כשבוע עם בחור אמריקני בשם אוואן. הגענו באוטובוס לעיירה בשם סיפו לפנות בוקר. תעינו ברחובות העייריה בחיפוש אחר הוסטל בשם מיסטר צ’ארלס גסט האוס, כששמענו אנשים וראינו אור. צעדנו לעבר האור והגענו לשוק דגים ענק. לא היו פנסי רחוב והירח לא זרח, והאורות היחידים הגיחו מפנסי הרוכלים והקונים. השעה הייתה בערך ארבע וחצי לפנות בוקר. הדגים שכבו על הדוכנים ונצנצו לאור הפנסים, והרוכלים התמקחו עם הקונים וזה עם זה בשקט. התבוננו בדגים והמשכנו ללכת. לא מצאנו את ההוסטל של מיסטר צ’ארלס. כשאכלנו ארוחת ערב בסופו של אותו יום, בורמזי אחד אמר לאוואן ש-“אתה בר מזל כי נולדת באמריקה. אבל לי אין מזל, כי אני נולדתי במיאנמר”.

ביום למחרת יצאתי לבדי להליכה בת שלושה ימים במעלה ההרים לכפר בשם נאמסאן. במדריך הטיולים נכתב שנאמסאן היא מקום פופולרי לצעוד ממנו לכיוון סיפו, אבל אני טענתי (טענה שנראית משונה, ואולי ראוייה לניתוח בעצמה) שאני מעדיף ללכת במעלה ההרים ולא במורדם. אישה נתנה לי פתק ועליו שמות של מקומות. היא אמרה לי שאלה שמות של כפרים, ובכל פעם שאגיע לכפר, אשאל את המקומיים היכן נמצא הכפר הבא ברשימה. כך אגיע לנאמסאן ללא בעייה. לאיש בסיפו לא הייתה מפה, ולא פקפקתי בעצתה של האישה.

לאחר שהתבלבלתי בכיוון וצעדתי כמה קילומטרים מיותרים לאורך נהר, הצלחתי להגיע לכפר הראשון ברשימה שבידי. בכפר הראשון הכווינו אותי לכפר השני, ובכפר השני הכווינו אותי לכפר השלישי, אליו מעולם לא הגעתי. בגבעות לא היו כבישים סלולים, והשילוט היחידי נכתב בשפת המקומיים (כמה ימים לפני כן, תיירת בלגית אמרה לי שהאותיות בשפה נראות כמו דמויות קטנות שסוחבות תרמילים).

המשכתי ללכת לכיוון בו חשבתי שנמצא הכפר השלישי, והגעתי לכפר קטן וריק, שלאחר מכן התברר לי שהוא אינו הכפר השלישי. בימים, הכפריים עובדים בשדות, ורק הילדים הקטנים והנשים הזקנות נשארים בכפר. היה חם, והתרמיל הגדול הכביד עלי. אישה הוציאה את ראשה מחלון בית כדי לבדוק מי הולך ברחוב, וסימנתי לה בידי שאני רוצה לאכול. היא נכנסה בחזרה לתוך הבית, יצאה מן המרפסת, וסימנה לי לעלות למעלה. עליתי במדרגות ונכנסתי לבית, שהיה חשוך, ובו מחצלות פרוסות על הרצפה וטפטים על הקירות. הטפטים היו של תמונות קיטשיות של נופים רוויי עריכה זולה בפוטושופ. ארבע או חמש נשים ישבו על הרצפה במעגל וביניהן סיר אורז גדול. הן הזמינו אותי להצטרף. התיישבתי במעגל, והן הושיטו לי קערה והתחילו לאכול עם ידיהן. הייתי מעט נבוך, אבל חפנתי את האורז בידי ואכלתי. בסוף הארוחה הצעתי לשלם, אבל האישה שהזמינה אותי כעסה והבהירה לי שהיא לא תיקח את הכסף שלי. שאלתי אותה מה הכיוון הכללי של נאמסאן, והיא הצביעה לכיוון כלשהו.

השמש החלה שוקעת וראיתי באופק כפר ובו מקדש זהוב. צעדתי לעבר הכפר, וכשהגעתי שאלתי בחנות איפה אני יכול לישון בכפר (באותה עת בבורמה השלטון הצבאי התיר לארח אורחים אך ורק במקומות מסוימים. אולי זה גם המצב כיום, איני יודע). המקומי הצביע לכיוון המקדש, וצעדתי לעברו.

במקדש פגשתי שלישיית מטיילים, שני אמריקנים ויפני בשם יושי. יושי הגיע לטיול מוכן, ולפני שטס לבורמה ניגש לספרייה באוניברסיטה המקומית והדפיס מפות שערך הצבא הסובייטי לפני אי אילו שנים. יושי סיפר כי למיטב ידיעתו, אלה המפות הטובות היחידות של אזור זה של העולם.

השמש שקעה והייתי רעב. הלכתי לחנות בה שאלתי קודם לכן היכן אני יכול לישון. החנות הייתה סגורה, אבל דפקתי על הדלת, ואישה הכניסה אותי לאחורי החנות, שהיה ביתה. בסלון ישבו גבר ושלושה ילדים קטנים שצפו כולם בטלוויזיה, וגם כלב וחתול. באמצע הסלון בערה מדורה קטנה. החשמל שהפעיל את הטלוויזיה זרם מגנרטור קטן שרעש ורעם כמו אופנוע. האישה הסבירה לי שיש רק נודלס, והיא תחמם אותו עבורי.

הגבר והילדים צפו בקלטת וידאו, באמצעות מכשיר וידאו כמו שהיה לנו בשנות ה-90. בקלטת הופיע נזיר בודהיסטי שהגיע, כך הבנתי, לכנס כלשהו של בודהיסטים בקליפורניה. הצילום היה ביתי, והסרט לא היה ערוך. כשהתיישבתי לצפות בסרט יחד עם מארחי, הכנס בדיוק נגמר, ומארחיו של הנזיר לקחו אותו לדיסנילנד. אחת הילדות בסלון הפילה את השלט הרחוק על הרצפה, ואז אביה הרים אותה לחיקו והכה אותה נמרצות. הילדה בכתה. הכלב נבח על החתול, והחתול נמלט וזינק על שולחן, שם חזר לנמנם. בטלוויזיה, הנזיר הסתובב, נדהם, בין מתקנים בדיסנילנד. הנזיר הוא זה שצילם את הסרט, אז לא יכולתי לראות את הבעת פניו (הוא עדיין לא למד על הסלפי), אבל למדתי על תחושותיו מכך שצילם ארוכות מתקני שעשועים ואמריקנים שמנים חבושי כובעים של מיקי מאוס זוללים המבורגרים, ומכך שדיבר ללא הרף כל זמן הצילום. האב הסתובב אלי, הצביע למסך, ואמר לי בנחרצות ובהשתוממות “אמריקה”. בסלון, הילדה הפסיקה לבכות. בטלוויזיה, האמריקנים החלו מנופפים לנזיר המצלם לשלום, שוב ושוב. הבנתי שהוא מסתובב בדיסנילנד עם גלימת הנזיר שלו, כאשר בידו האחת מצלמת וידאו, וביד השנייה הוא מנפנף לשלום לאמריקנים החזירים שטורפים נקניקיות ומסתובבים עם בובות ענק של דמויות דיסני.

סיימתי את הנודלס ויצאתי החוצה, לכפר, שהיה חשוך לחלוטין. הבטתי לשמיים. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה כוכבים.