בזמנו ביליתי חמישה ימים עמוסי חוויות בהונג קונג. מחירי ההוסטלים היו גבוהים מאוד, אז דאגתי לשריין מראש את מיטתי בחדר משותף באחד ההוסטלים הזולים ביותר שמצאתי, במקום שנקרא צ’וּּנגקִינג מֶנְשֶנס (Chungking Mansions). כשהגעתי לעיר, צעדתי עם תרמיל על גבי ומזוודה בידי לעבר המקום, שהתברר כקומפלקס ענק של בניינים, ובכניסה עצרו אותי שתי ילדות סיניות וביקשו לראיין אותי, בתור מטלת שיעורי בית לשיעור אנגלית בבית הספר. מכיוון שאני אוהב להביע את דעתי ואף לשכנע אחרים בצדקתה, הסכמתי להתראיין לפניהן, תוך שאני מאמץ ארשת פנים רצינית ואת מוחי כדי להשיב דברי טעם וחכמה. אחת הילדות אמרה שצ’וּּנגקִינג מֶנְשֶנס נחשב למקום מוזנח ועני, והמקומיים מתרחקים ממנו. מדוע, אם כן, אני צועד לשם?
ישנתי בחדר עם חמישה אנשים נוספים. זכור לי רק אחד מהם, בחור גרמני גברתן שהשוויץ בפני שהוא נמצא בהונג קונג לרגל טורניר פוקר, מכיוון שהוא שחקן פוקר מקצוען. הוא הסביר לי שהוא מתגורר בפיליפינים, והראה לי מיוזמתו תמונות של אשתו הפיליפינית בביקיני. הגרמני סיפר לי שפגש אותה כשנפש בבורקאיי (נדמה לי שנפש בבורקאיי), שם היא התחילה איתו, ומהר מאוד הם התחתנו ובנו את ביתם בסמוך לבית הוריה. בלילה, שאל אותי אם אני רוצה להצטרף אליו לסבב מסיבות בעיר, וכשסירבתי, יצא לבדו.
באמצע אותו לילה התעוררתי משנתי, מתגרד כולי, וכשהרמתי את ראשי כדי לראות מה מגרד לי כל כך ראיתי כמה חרקים קטנים דמויי חיפושיות בורחים ממני. הבנתי שנפלתי קורבן למארב של פשפשי מיטה אכזריים וצמאי דם, וכשקמתי בבוקר בסופו של הלילה הקשה, כל גופי היה מלא בעקיצות.
בקושי יכולתי לסבול את התחושה של גרביים ונעליים על כפות רגלי העקוצות. המכנסיים שלי השתפשפו ברגלי בכל צעד והקשו עלי ללכת. הבטן האדומה שלי בערה מתחת לחולצה. יצאתי מההוסטל, ששכן בקומה שישית או שביעית באחד מהבניינים בצ’וּּנגקִינג מֶנְשֶנס, במטרה להכיר את המקום המשונה שנקלעתי אליו, ולהסתובב בעיר ולמצוא לי הוסטל חדש. התור למעלית היה ארוך, ולכן השתמשתי במדרגות, עליהן עלו וירדו אפריקאים, הודים ופאקיסטנים. במסדרון הארוך שחיבר בין הבניינים שכנו דוכנים רבים לממכר אוכל דרום אסיאתי ומכשירי חשמל זולים וקיוסקים. בין הדוכנים, המסדרון היה צר, חשוך, נמוך ולא נעים. בקומפלקס צ’וּּנגקִינג מֶנְשֶנס, שנמצא במיקום מרכזי מאוד בעיר, לא ראיתי סיני אחד. הרגשתי שאני בליבה של הגלובליזציה.
שמתי פעמי לבית מרקחת וקניתי משחה שתקל על סבלי. בדרך לבית המרקחת ראיתי מספר הפגנות. אחת מהן נגד המשטר הסיני, שרצח לדברי המפגינים מיליונים מאחיהם, אחת מהן נגד תנועה בשם פאלון-גונג, שלטענת המפגינים היא מעין כת שטנית שמאיימת על קיום החברה בהונג קונג (מעיון בוויקיפדיה למדתי שמדובר במין זרם בודהיסטי שהשלטון הסיני ירא מפניו והחליט שהוא מהווה סכנה לשלטון הקומוניסטי), וכן הפגנת יחיד נגד ניסיון של ה-CIA לנתח אנשים מרחוק באמצעות תדרי רדיו, להשתלט על המוח שלהם, ולגרום להם ללכת מתוך שינה ולהרוג את עצמם (הכל, כמובן, לכאורה).
המשכתי בטיול והגעתי לבסוף לגן ציבורי, שם התיישבתי על ספסל, שמתי את ראשי על המשענת שלו ונרדמתי, מותש מהלילה הקשה שחוויתי ומהיעדר שינה. תוך דקות ספורות הגיע פקח סיני, נזף בי והודיע לי כי אסור לישון בפארק ועלי לקום וללכת משם. לא ציפיתי ליחס כזה מכיוון שאני תייר לבן (ואף אשכנזי, אם כי הדבר כנראה לא היה ידוע לפקח הסיני שלא היה בקיא בפוליטיקת הזהויות), אולם נאלצתי לבלוע את רוע הגזירה, קמתי מהספסל והמשכתי להסתובב בפארק.
הקימה האכזרית מהשינה הייתה קשה עלי. הייתי עייף מאוד, ראשי הסתובב ולא הצלחתי לחשוב לאן כדאי לי ללכת או מה כדאי לי לעשות. בעודי מנסה להתגבר על העייפות, נתקלתי בכלוב גדול באמצע הפארק, ובו אורנג-אוטן. הקוף הגדול, בעל תנועות הגוף והבעות הפנים האנושיות עד כדי אי-נעימות, אחז בסורגים העליונים של הכלוב וטייל להנאתו מסביב לביתו הצר, באמצע גן ציבורי בהונג קונג. באותו שלב של חיי לא הספקתי לרכוש מומחיות בקריאת תווי פנים של אורנג-אוטן (ועלי להודות שאף כיום איני מומחה בתחום), אבל בעין בלתי מזוינת נראה היה שהקוף הגדול הזה מהלך-מטפס בתוך הכלוב שלו, הלוך ושוב לעיני המבקרים בגן הציבורי, עם חיוך ענק שמרוח על הפרצוף הכמעט-אנושי שלו. חשבתי לעצמי שאם הוא יכול, גם אני יכול, והלכתי לדרכי, מלא תקווה שממש בקרוב אחייך כמו אורנג-אוטן.
