תם העשור.
ישנם דברים שקל לסכם בעשור האחרון, וישנם דברים שקשה יותר. הנה דוגמה למשהו קל: זה היה עשור בסימן “ארבעת הגדולים פלוס סטאן ואוורינקה”. הדומיננטיות של מספר מצומצם של טניסאים בסבב הייתה חסרת תקדים. נובאק ג’וקוביץ’ זכה מאז 2010 ב-15 תארי גראנד סלאם, וסיים את העונה מדורג ראשון בעולם 5 פעמים. רפאל נדאל: 13 תארי גראנד סלאם, 4 פעמים סיים במקום הראשון. רוג’ר פדרר: 5 גראנד סלאמים. אנדי מארי: 3. סטאן ואוורינקה הצליח לאתגר מעט את הבועה הזו, וזכה בשלושה תארים משל עצמו. כל יתר הסבב כולו, על מלוא כשרונו, הסתפק בתואר אחד עלוב מתוך 40. נחזור על המספרים: 39 תארי גראנד סלאם נלקחו על ידי חמישה טניסאים בלבד. יתר העולם: 1.
קל גם להגיד שרמת הטניס שנראתה בסבב בעשור האחרון הייתה גם היא ללא תקדים. נראה שמפלצות הטניס הביאו לקצה את מלוא השיפורים הטכנולוגיים, הרפואיים והספורטיביים שפותחו בעשורים האחרונים. יכול להיות שנראה מתישהו בעתיד טניס איכותי יותר מזה שראינו העשור. פשוט קשה לדמיין איך דבר כזה יכול להיראות.
כל זה הופך את מלאכת הרכבת רשימה של המשחקים המעולים ביותר בעשור האחרון לקשה למדי, הן מכיוון שהיו המון משחקים איכותיים מאוד, והן מכיוון שכמעט כל המשחקים המצוינים והמותחים שהתרחשו בשלבים מכריעים של טורנירים גדולים היו בין אותם טניסאים, שוב ושוב.
הרשימה הזו, שהורכבה בעזרת קהילת העוקבים של נמרוד כותב על טניס, מובלת על ידי חיפוש המשחקים האיקוניים והמייצגים ביותר של העשור האחרון. אלה שמספרים סיפור ברור על מה שהתרחש בסבב. אלה שיזכרו גם שנים קדימה. הנה דוגמה: המשחק בין פיט סמפראס לאלכס קורצ’ה באליפות ארה”ב 1996 הוא אחד המשחקים האיקוניים ביותר של שנות ה-90. הוא בוודאי לא היה המשחק הטוב ביותר מבחינת טניס, ובכל זאת כמעט אין אוהד טניס שלא מכיר אותו (אם בטעות אין לכם מושג על מה אני מדבר, גשו בבקשה ליו-טיוב). זה משחק שחייב להיכנס לרשימה מסוג זה. עוד דוגמה: הייתי בן שנתיים כשתמו שנות ה-80, ובכל זאת אני יודע לדקלם שגמר וימבלדון 1980 בין בורג למקנרו היה משחק העשור. על רשימה מהסוג שכתוב כאן לנבא מה ידע אוהד טניס צעיר על העשור שחלף, אי שם בעוד עשרים שנים. כמובן, גם רמת הטניס חשובה מאוד. אולם כפי שהבנתם, היא לא הדבר החשוב ביותר.
נתחיל.
10. ג'ון איזנר ניצח את ניקולאס מאהו, 4-6 6-3 7-6 6-7 68-70. סיבוב ראשון, וימבלדון 2010.
כן, אין ספק, זה משחק הטניס המפורסם ביותר שמעולם לא ראיתם (את רובו, בכל אופן). אני מעריך, ונדמה לי שזו לא הערכה מסוכנת במיוחד, שאין הרבה אנשים בעולם שצפו במלוא אורך המשחק הזה, שנמשך 11 שעות וחמש דקות על פני שלושה ימים. מדובר גם במשחק המכוער ביותר ברשימה הזו, ובכל זאת כשמחפשים את המשחקים האיקוניים ביותר בעשור האחרון אי אפשר להתעלם ממלחמת העולם בין איזנר למאהו.
המשחק הזה גם זרע את הזרעים לשינוי בסבב. במשך שנים הייתה ידועה הסכנה כי משחק טניס יכול להימשך, באופן תאורטי, עד אינסוף. הסכנה גדולה עשרת מונים בווימבלדון, שם מגישים אימתניים נשברים לעתים נדירות.
בסוף שנת 2018, וימבלדון ואליפות אוסטרליה הצטרפו לאליפות ארה”ב וקבעו כי שובר שיוויון ישוחק במערכה המכריעה (בווימבלדון: בתוצאה 12-12. במלבורן: בתוצאה 9-9). ההחלטה הזאת התקבלה לאחר משחק נוסף של איש המרתון איזנר בווימבלדון, מול קווין אנדרסון בחצי הגמר ב-2018. אך המשחק ששינה את תודעת הענף הוא ללא ספק איזנר נגד מאהו. השיאים המגוונים שנקבעו בו (המשחק הארוך בהיסטוריה, כמות האייסים הגדולה והשנייה בגודלה בהיסטוריה במשחק יחיד, המערכה החמישית הארוכה בהיסטוריה וכו’) לא ישברו לעולם. טוב שכך.
חשוב לציין שלמרות ששני הטניסאים כנראה ייזכרו בסוף הקריירה שלהם בעיקר בגלל המשחק הבלתי אפשרי בווימבלדון 2010, שניהם טניסאים מצוינים גם בלי קשר למשחק בה”א הידיעה: איזנר זכה לאורך העשור ב-15 תארים בסבב, כולל תואר המאסטרס במיאמי, בעוד שמאהו הוא שחקן מגוון שזכה בארבעה תארים בסבב היחידים (כולם על דשא) ובתארים רבים בסבב הזוגות, ביניהם ארבעה תארי גראנד סלאם.
9. רוג'ר פדרר ניצח את נובאק ג'וקוביץ', 6-7 3-6 6-3 6-7. חצי גמר, אליפות צרפת 2011.
ההקשר: פתיחת העונה הטובה בהיסטוריה (סליחה, ג’ון מקנרו) שייכת לנובאק ג’וקוביץ’ מודל 2011. ג’וקוביץ’ השתלט על הסבב עם תחילת העשור, וניצח ב-43 משחקים ברציפות מסוף שנת 2010 ועד אמצע שנת 2011. ג’וקוביץ’ הוביל את סרביה לזכייה בגביע דייוויס, ולאחר מכן זכה ברציפות באליפות אוסטרליה, בטורנירי המאסטרס באינדיאן ולס ומיאמי, בטורניר הביתי בבלגראד, בטורנירי המאסטרס במדריד ורומא, וכן בארבעת משחקיו הראשונים באליפות צרפת (פאביו פוניני פרש ברבע הגמר ומנע מג’וקוביץ’ ניצחון נוסף).
במהלך הרצף, ג’וקוביץ’ ניצח את רפאל נדאל ארבע פעמים ואת פדרר שלוש פעמים. מפלצת הטניס נראתה בלתי ניתנת לעצירה, ועולם הטניס התכונן לגמר היסטורי ומרתק בין ג’וקוביץ’ לאלוף צרפת הנצחי נדאל.
קשה להאמין שכבר בתחילת העשור, פדרר נחשב לאריה מזדקן ששיאו מאחוריו. אלא שבחצי הגמר פדרר היה נחוש להוכיח שבמיטבו, הוא טוב אפילו מהגרסה החדשה של ג’וקוביץ’, שזוללת תארים לארוחת בוקר כאילו הייתה פדרר גרסת 2006.
ארבע המערכות של חצי הגמר ההוא הן מופת של טניס חימר מהפנט. פדרר עוד חווה הפסדים קשים וכואבים לג’וקוביץ’ בהמשך הדרך (אחד מהם מצא את דרכו לצמרת הרשימה הזו), אבל רגע הניצחון מול ג’וקוביץ’ שהוכיח שפדרר הוא איום על כל שחקן, בכל מקום, בכל מצב ובכל תקופה היה אחד משיאי הקריירה שלו, אפילו שהפסיד אחר כך בגמר מול הנמסיס נדאל.
8. נובאק ג'וקוביץ' ניצח את רפאל נדאל, 2-6 4-6 7-6 1-6. גמר אליפות ארה"ב, 2011.
היריבות בין ג’וקוביץ’ לנדאל הייתה היריבות הבולטת ביותר במהלך העשור האחרון, ובמידה רבה הגדירה את עולם הטניס מחדש. מכיוון שישנם ברשימה עוד שני משחקים פרי מחבטם של שני ענקי הטניס, אקמץ עליה במילים בהקשר של גמר אליפות ארה”ב 2011.
המשחק הזה בין שני הטניסאים הוא באופן אישי האהוב עלי ביותר מכל היריבות המפוארת ביניהם. רמת הטניס הרקיעה בו שחקים. כשאני זקוק לשראה, אני צופה לרוב בסרטונים ממשחקים של רוג’ר פדרר. המשחק הזה, באופן ספציפי, הוא יוצא מן הכלל האמור: כל אוהד טניס חייב לפנות לעצמו חצי שעה לפחות פעם בשנה ולהיזכר בלילה בו סגנון המשחק הדומיננטי של העשור השני של המאה ה-21 הגיע לשיאו.
אם ישאל השואל מדוע המשחק הזה לא מדורג גבוה יותר ברשימה, אענה שמגרעותיו היחידות הן שזהות המנצח בו מעולם לא הוטלה בספק רציני, ושמשחקים אחרים ביריבות בין השניים נחקקו בזיכרון הקולקטיבי בצורה עמוקה יותר.
7. רפאל נדאל ניצח את גריגור דימיטרוב, 3-6 7-5 6-7 7-6 4-6. חצי גמר אליפות אוסטרליה, 2017.
הנה נראטיב מרכזי של העשור השני של המאה ה-21: הדור האבוד. הנתונים לגבי ילידי תחילת שנות ה-90 בלתי נתפסים. מדובר, ככל הנראה, בדור הכושל בהיסטוריית הטניס. קשה להאמין שהגענו לשנה בה ילידי 1989 חגגו 30, ואף טניסאי שנולד בשנה זו ולאחריה לא זכה בתואר גראנד סלאם אחד, עלוב, לרפואה. חואן מרטין דל פוטרו ומארין צ’יליץ’ עשו טובה לילידי שנת 1988 (השנתון שלי!) כשזכו באליפות ארה”ב. לולא דל פוטרו וצ’יליץ’, העשור היה מסתיים כשהטניסאי הצעיר ביותר בסבב שזכה בגראנד סלאם הוא נובאק ג’וקוביץ’ בן ה-32.
הטניסאי המוכשר ביותר שנולד בתחילת שנות ה-90 הוא ככל הנראה גריגור דימיטרוב. “בייבי פדרר” בעל החבטות האסתטיות והרגליים האלסטיות אמור היה לרשת ביום מן הימים את המקום הראשון בעולם. זה לא קרה וגם לא יקרה. דימיטרוב, לצד מילוש ראוניץ’, קיי נישיקורי, דוד גופין ואחרים פשוט לא הצליחו לאתגר את טניסאי העל.
היו רגעים קצרים בהם נראה היה שאולי תקום בכל זאת מהפכה. למשל, כשנישיקורי ניצח את ג’וקוביץ’ באליפות ארה”ב, כשראוניץ’ העפיל לגמר וימבלדון ונסק למקום השלישי בעולם, וגם כשדימיטרוב מימש לרגע את הפוטנציאל העצום שלו. השנה היפה מכולן עבורו הייתה 2017, בה זכה בתואר המאסטרס בסינסינטי ובאליפות סוף העונה. המשחק המרשים ביותר של דימיטרוב במהלך השנה הזאת היה חצי הגמר באליפות אוסטרליה, שם התמודד מול נדאל נמוך הדרג, שהיה בעיצומו של תהליך התאוששות מ-2015 ו-2016 השחונות.
המשחק הזה הוא סמל לדומיננטיות של נדאל וחבריו לצמרת אל מול דור הביניים שניסה לאתגר אותה. ברגעיהם היפים ביותר של הדימיטרובים והראוניצ’ים של העולם, הם הצליחו לדחוק בנדאלים והג’וקוביצ’ים של העולם ולהפסיד בכבוד. ברגעים הפחות טובים, הם עשו קולות של שטיח. חצי הגמר באוסטרליה בין נדאל לדימיטרוב היה אולי הרגע היפה ביותר של דור הביניים הכושל. וואחד משחק, שאיכות הטניס בו הייתה יציבה ומרהיבה.
עוד משחקים שיכולים היו לתפוס את המקום הזה: נדאל נגד תים מרבע גמר אליפות ארה”ב 2018, ג’וקוביץ’ נגד דימיטרוב מחצי גמר וימבלדון 2013, ראוניץ’ נגד פדרר מחצי גמר וימבלדון 2016.
6. אנדי מארי ניצח את חואן מרטין דל פוטרו, 5-7 6-4 2-6 5-7. גמר המשחקים האולימפיים, 2016.
נתחיל במארי. דיון שחביב על אוהדי הטניס ברחבי העולם הוא הבא: האם קיים דבר כמו “ארבעת הגדולים”, או שמא יש לאמור “שלושת הגדולים”, שכן אין להגות את שמו של אנדי מארי לצד שמם של ג’וקוביץ’, נדאל ופדרר, כשהישגיו דומים יותר לאלה של סטאן ואוורינקה?
הנה העמדה החד משמעית שלי: “ארבעת הגדולים” הוא הכינוי הנכון וההולם. נכון שמארי אוחז רק בשלושה תארי גראנד סלאם, הרבה פחות משלושת רעיו לרביעייה ומספר זהה לואוורינקה, אבל המשקל הסגולי של מארי בסבב במהלך העשור האחרון היה גדול בהרבה משלושה תארי גראנד סלאם. מלבד העפלה לאחד-עשר גמרי גראנד סלאם בסך הכל, מארי זכה ב-46 תארים בסבב, כולל 14 תארי מאסטרס, והחזיק במקום הראשון בעולם בתומה של שנה בה ג’וקוביץ’ השלים זכייה בכל ארבעת טורנירי הגראנד סלאם בקריירה.
הייחודיות של ארבעת הגדולים היא ביסוס סטנדרט חדש בעולם הטניס: איכות מרקיעת שחקים לאורך זמן. מארי אולי נפל לאורך זמן מול יריביו לצמרת, אבל התעלה מעל כל טניסאי אחר בעולם באופן ברור ומוחלט לאורך שנים. מלבד הנתון היבש של מספר תארי גראנד סלאם, שאינו חזות הכל, מארי עולה על ואוורינקה בכל פרמטר באופן משמעותי. מבחינה היסטורית הם בכלל לא באותה ליגה.
המחצית השנייה של שנת 2016 הייתה כנראה שיא הקריירה של מארי. לאחר הזכייה השנייה בווימבלדון, מארי היה לטניסאי (הגבר) הראשון שזכה פעמיים במדליית זהב אולימפית ביחידים. לאחר מכן מארי המשיך לסיום עונה מסחרר, שכלל זכייה בחמישה תארים לאחר אליפות ארה”ב. מארי סיים את 2016 עם רקורד טעון סופרלטיבים. 78 ניצחונות מול 9 הפסדים, תשעה תארים מתוך 13 גמרים וסיום העונה במקום הראשון בעולם.
אפילו במסגרת העונה הזו, הגמר בריו דה ז’ניירו היה מיוחד בזכות רמת הטניס הגבוהה. לא כל יום טניסאי מנצח גם את ג’וקוביץ’ וגם את נדאל בטורניר טניס – ובכל זאת לא זוכה בתואר. אלא שזה בדיוק מה שקרה לחואן מרטין דל פוטרו בברזיל. דל פוטרו, שהתקמבק בדיוק מעוד ניתוח בפרק כף היד ושיחק כשהוא מוגבל מצד גב היד, הדהים את ג’וקוביץ’ כבר בפתיחת הטורניר וניצח את נדאל במשחק מעולה ומותח בחצי הגמר.
שני הטניסאים השאירו את הלב והנשמה על המגרש בגמר, אבל מארי פשוט היה טוב מדי. הסיפור של הגמר הוא גם במידה רבה הסיפור של דל פוטרו בעשור האחרון. אילו רק הגוף שלו היה מחזיק מעמד, קשה להאמין שדל פוטרו לא היה זוכה בתארי גראנד סלאם נוספים ומשדרג משמעותית את מעמדו ההיסטורי. במקום זה, הוא נותח ארבע פעמים בפרקי כפות ידיו (שלוש פעמים ביד שמאל, פעם אחת ביד ימין), וכדי להוסיף על ביש המזל הוא שבר את פיקת ברכו בסוף שנת 2018 ונותח בה פעמיים.
רגעיו היפים של דל פוטרו היו מופלאים והזכירו את מה שיכול היה להיות. דל פוטרו יכול היה להיות אחד מטניסאי העשור. במקום זה, הוא סיפק לנו “רק” כמה מהרגעים סוחטי הדמעות ביותר בעשור האחרון.
עוד משחקים שיכולים היו לתפוס את המקום הזה: דל פוטרו נגד מארי בחצי גמר גביע דייוויס 2016, דל פוטרו נגד פדרר מחצי גמר המשחקים האולימפיים 2012, דל פוטרו נגד ג’וקוביץ’ מחצי גמר וימבלדון 2013, דל פוטרו נגד תים משמינית גמר אליפות ארה”ב 2017.
5. נובאק ג'וקוביץ' ניצח את סטאן ואוורינקה, 6-1 5-7 4-6 7-6 10-12. שמינית גמר אליפות אוסטרליה, 2013.
היריבות הגרנדיוזית המפתיעה ביותר של העשור היא ללא ספק זו בין נובאק ג’וקוביץ’ לסטאן ואוורינקה. כמות הקלאסיקות שנרשמו בין שני אלה בטורנירי גראנד סלאם עולה על כמות הקלאסיקות כמעט בין כל צמד טניסאים פלוני אחר. כל זה התחיל, ממש משום מקום, באליפות אוסטרליה ב-2013. ג’וקוביץ’ הגיע לטורניר כפייבוריט הבלעדי והמוחלט לזכות בתואר, בעוד שואוורינקה לא הופיע בשום רדאר כטניסאי שמאיים על תארי גראנד סלאם. הרקורד בין השניים עמד אז על 2-11 לטובת ג’וקוביץ’, כששני הניצחונות של ואוורינקה התרחשו כשג’וקוביץ’ היה בן 19.
אי שם בעתיד, ואוורינקה עוד ינצח את ג’וקוביץ’ ארבע פעמים בטורנירי גראנד סלאם, שלוש מהן בדרך לזכייה בתואר. המשחק בגמר אליפות צרפת ב-2015 היה אחת מההופעות המרשימות ביותר שזכורות לי בגמר גראנד סלאם מכל טניסאי. לא ניתן היה לחזות את כל זה בתחילת 2013, אבל זרעי הפורענות נזרעו כבר כאן. ואוורינקה הוביל 1-6 2-5 מול ג’וקוביץ’ ההמום כשהוא משחק טניס שמימי, בלתי אפשרי, אגרסיבי ונקי. ג’וקוביץ’ חזר כהרגלו והוביל 1-2 לפני שואוורינקה הסתער בחזרה, כפה מערכה חמישית ונכנע רק בסוף קרב איתנים.
“איפה היית כשואוורינקה התגלה כטניסאי על,” נשאלתי פעמים רבות. התשובה היא שישבתי בהוסטל בעיירת חוף משונה בוייטנאם בה הוייטנאמים דיברו רוסית וטיגנו תנינים על האש במסעדות, בהיתי במסך וקמתי שוב ושוב מהמיטה החורקת והרמתי ידי לשמיים באי אמון. המשחק הזה הוא ההגדרה המילונית של קלאסיקה.
4. רפאל נדאל ניצח את נובאק ג'וקוביץ', 4-6 6-3 1-6 7-6 7-9. חצי גמר אליפות צרפת, 2013.
זהו, הגענו לראש הרשימה. בפסגת האולימפוס חיים רק האלים, וארבעת המקומות הראשונים ברשימה הם בהתאם.
נובאק ג’וקוביץ’ היה במהלך העשור טניסאי החימר הטוב ביקום, אלא שרפאל נדאל הוא אינו בן היקום הזה. ג’וקוביץ’ הגיע לאליפות צרפת עם ציפיות גבוהות מאוד הן ב-2012 והן ב-2014, ופעמיים הפסיד מול נדאל בארבע מערכות. דווקא ב-2013, שנת השיא של נדאל ושנה חלשה יחסית של ג’וקוביץ’, הגיע הקרב האולטימטיבי בחצי גמר אליפות צרפת כששני הטניסאים שיחקו טניס מרהיב. ג’וקוביץ’ עשה הכל כדי לנצח, ובכל זאת הפסיד. לנדאל מספיק לרוב הילוך ראשון כדי לדרוס יריבים באליפות צרפת. מול טניסאים מעולים הוא עולה להילוך שני. מול פדרר, למשל, הוא נע בין הילוך שלישי לרביעי. במשחק הזה מול ג’וקוביץ’ נדאל נאלץ למצוא את ההילוך החמישי, באופן נדיר ביותר, ועשה זאת בהצטיינות. זו הייתה תצוגת טניס מבריקה שהמחישה מי ומה הוא רפאל נדאל.
הרגע האיקוני ביותר במשחק התרחש כשג’וקוביץ’ הוביל בשבירה במערכה החמישית, ובמשחקון השמיני הצמוד, כשהתוצאה שיוויון, התקדם לרשת והכה סמאש שהיה גומר את הנקודה אילולא ג’וקוביץ’ היה נוגע ברשת. נדאל הצביע לכיוונו של ג’וקוביץ’, כמעט בשמחה לאיד, וג’וקוביץ’ עמד ליד הרשת, המום, מתקשה לעכל כיצד הפסיד בנקודה כל כך קריטית.
ביריבות שעמוסה כל כך במשחקים גדולים מהחיים וברגעים איקוניים, חצי גמר אליפות צרפת 2013 בולט כקלאסי במיוחד. זה היה ככל הנראה משחק החימר הטוב בהיסטוריה.
3. נובאק ג'וקוביץ' ניצח את רוג'ר פדרר, 6-7 6-1 6-7 6-4 12-13. גמר וימבלדון, 2019.
מספרים שכדי להבין יצירות אמנות גדולות צריכים ללמוד על היסטוריית האמנות. את החידוש, פריצת הדרך וגודל ההישג אפשר להבין רק באמצעות ההקשר ההיסטורי.
כדי להבין את גמר וימבלדון 2019, צריכים ללמוד מעט על היסטוריית הטניס. עמוד זה אינו מבוא לנושא זה, ולכן אציין רק את ראשי הפרקים: גמר וחצאי גמר אליפות ארה”ב, 2007-2009, ואז חצי גמר אליפות ארה”ב 2010, ואז חצי גמר אליפות ארה”ב 2011, וגמר וימבלדון 2014, וגמר וימבלדון 2015, וגמר אליפות ארה”ב 2015, וחצי גמר אליפות אוסטרליה 2016, ואפילו חצי גמר טורניר המאסטרס בפריז 2018. יש הרבה עבודה למי שינסה להבין עד כמה שתי נקודות המשחק ההן ב-7-8, 15-40, היו הזדמנות להפוך את ההיסטוריה על פיה ולזכות לגאולה. עד כמה המהפך הסופי, הניצחון בשלושה שוברי שיוויון מול שחקן שוברי השיוויון הטוב בהיסטוריה, הוא סמלי בצורה בלתי נסבלת.
בשביל להיווכח באיכות הטניס של הגמר הזה, לעומת זאת, אין צורך בלימוד כלשהו. רוג’ר פדרר שיחק בגמר הזה טניס בלתי אפשרי. בעידן שהוכתב על ידי הטניס ההתקפי-אך-שמרני של נדאל, ג’וקוביץ’ ומארי, פדרר בן ה-37 שיחק בגמר וימבלדון טניס שנלקח משנות ה-90. הוא חבט 94 וינרים מול 62 טעויות לא מחויבות, שבר את ג’וקוביץ’ 7 פעמים, ניצח ב-51 מתוך 65 הנקודות שעלה בהן לרשת, ובסך הכל ניצח ב-14 נקודות יותר מיריבו.
ג’וקוביץ’, לעומת פדרר, פשוט היה ג’וקוביץ’. חומה בצורה, בלתי ניתנת לערעור. נפש של ברזל. קשה להבין איך הצליח להיחלץ מהמשחק הזה עם ניצחון, בהתחשב בכך שהקהל הריע בקולניות עבור פדרר כאילו היה מדובר במשחק גביע דייוויס ביתי, בכך שפדרר שיחק את אחד ממשחקיו הטובים בקריירה, בכך ששוב מצא את עצמו בפיגור שבירה ושתי נקודות משחק מול אחד המגישים הטובים בהיטוריה.
המשחק הזה ספוג במשמעות עבור אוהדי טניס, אולי יותר מכל משחק אחר: פדרר שמשחק את הטניס המרהיב ביותר שנראה אך מפסיד בכל זאת, ג’וקוביץ’ שמשחק את הטניס המעולה אך מעט אפרורי שלו נגד קהל עוין מאוד, וכל זה קורה דווקא בווימבלדון, דווקא כשפדרר כמעט זוכה בתואר גראנד סלאם מספר 21 חודש לפני יום הולדתו ה-38, דווקא בשנה האחרונה של העשור, דווקא בשובר השיוויון הראשון בהיסטוריה של וימבלדון שמתקיים במערכה מכריעה.
אפשר להשתגע.
2. רוג'ר פדרר ניצח את רפאל נדאל, 4-6 6-3 1-6 6-3 3-6. גמר אליפות אוסטרליה, 2017.
את העשור האחרון אפשר לחלק, בגסות, לשני חלקים: עד אליפות אוסטרליה ב-2017 ומהרגע שהטורניר המדהים הזה התחיל. זה היה אחד מטורנירי הגראנד סלאם המשובחים ביותר שהתקיימו. לא רק הגמר הקלאסי וחצי הגמר המעולה של נדאל ודימיטרוב שהוזכר לעיל; לא רק הריצה של פדרר המדורג 17, שחזר מפגרה ארוכה בת חצי שנה וניצח שלושה טניסאים שמדורגים בעשירייה הראשונה בעולם עוד לפני הגמר; אלא ממש הכל: משחקים מעולים לאורך כל הטורניר בטורנירי הנשים והגברים, הפתעות מרעישות כמו ההדחות המוקדמות של ג’וקוביץ’ (מול איסטומין) ומארי (מול מישה זברב), ולבסוף הגמרים הקלאסיים בין סרינה לוונוס ובין פדרר לנדאל.
אם השליטה בחלק הראשון של העשור הייתה של נובאק ג’וקוביץ’ באופן כמעט בלעדי, עם הבלחות של נדאל, פדרר ומארי, אליפות אוסטרליה 2017 הייתה מפנה לא צפוי. פדרר ונדאל שניהם היו נראים גמורים למדי, אך זכו בשלוש השנים האחרונות של העשור בגראנד סלאמים מלוא החופן: נדאל בחמישה ופדרר בשלושה.
הגמר עצמו היה לסנסציה מטורפת עוד לפני שהתחיל. שני היריבים ביריבות שהגדירה את עולם הטניס בעשרים השנים האחרונות לא שיחקו למעלה משנה, ולא נפגשו בגראנד סלאם שלוש שנים תמימות. שניהם התאוששו מ-2016 איומה ונוראית, ושניהם עברו דרך חתחתים בדרך לגמר. כל הרקע הזה נוסף לעובדה שרק עצם ההגייה של שמותיהם באותו משפט מעבירה רעד בגוום של כמעט כל אוהדי הטניס בעולם. כרטיסים נמכרו במחירי שיא, התקשורת השתוללה והאוהדים משני המחנות שלפו מחשבונים כדי להבין כיצד תתעצב ההיסטוריה אם ינצח זה או האחר.
הגמר עצמו שוחק באווירה מופלאה, כמו שניתן למצוא רק במלבורן פארק. הטניס עצמו, לעניות דעתי, לא תמיד היה מרהיב. אך המערכה החמישית, בה פדרר חזר מפיגור שבירה והשתמש בגב היד שלו כדי לכתוש את נדאל בצורה שמנוגדת לכל מה שידענו על עולם הטניס, העניקה למשחק הזה מעמד של קלאסיקה אל-זמנית. יכול להיות שבעוד שנתיים או שלוש או ארבע נובאק ג’וקוביץ’ יעקוף את נדאל ופדרר ויתייצב בראש רשימת אלופי הגראנד סלאם בהיסטוריה. גם אם יעשה כן, צריכים להודות שאתרע מזלו. הוא לא יצליח לשחזר את ההיסטריה שפדרר ונדאל גורמים לאוהבי הטניס בעולם.
1. נובאק ג'וקוביץ' ניצח את רפאל נדאל, 7-5 4-6 2-6 7-6 5-7. גמר אליפות אוסטרליה, 2012.
העובדות נחזות כפרדוקס: המשחק הזה לא היה המשחק האיכותי ביותר של העשור. הוא אפילו לא היה המשחק האיכותי ביותר ביריבות בין ג’וקוביץ’ ונדאל. לא היו מוטלים על הכף שיאים היסטוריים כמו במשחקים ביניהם ב-2019. ובכל זאת מדובר במשחק שהגדיר בצורה המדויקת ביותר לא רק את היריבות בין שני הטניסאים הטובים ביותר בעשור (ואולי בהיסטוריה), אלא גם את המהות של הסיפור הזה שנקרא “ארבעת הגדולים”, ואת העלאת הרף הבלתי אפשרית שהביאה לכך שהעשור כולו נשלט על ידי ארבעה טניסאים בלבד, ובמיוחד שניים מהם.
המשחק נמשך חמש שעות וחמישים ושלוש דקות. ג’וקוביץ’, שניצח את נדאל שש פעמים ברציפות במהלך 2011, הגיע לגראנד סלאם המוצלח ביותר שלו כפייבוריט ברור. נדאל אמנם ניצח בקושי במערכה הראשונה, אך הוכנע באופן משכנע במערכות הבאות. ג’וקוביץ’ אחז בשלוש נקודות שבירה רצופות ב-4-4 במערכה רביעית, והוביל 3-5 בשובר השיוויון לפני שנדאל כפה מערכה חמישית. חגיגות הניצחון של נדאל לאחר שניצח במערכה הרביעית הן בין האיקוניות ביותר בקריירה שלו – במשחק בו הוא הפסיד לבסוף!
במערכה החמישית, בה שני הטניסאים שיחקו כשהם מרוקנים מאנרגיה וג’וקוביץ’ נפל על המגרש בהיעדר כוחות, נדאל עלה ליתרון 2-4. כשנדאל מחזיק ביתרון שבירה במערכה מכריעה בגמר גראנד סלאם, הימור נגדו הוא בגדר טירוף. אלא שכמו שיקרה לו חמש שנים מאוחר יותר נגד פדרר, נדאל נשבר והפסיד לבסוף במערכה חמישית שוברת לב. בסיכומו של עניין, ג’וקוביץ’ ניצח 41% מהנקודות במשחקוני ההגשה של נדאל, בערב בו נדאל הכניס 67% מההגשות הראשונות שלו. לאחר המשחק נדאל אמר שג’וקוביץ’ הוא כנראה המחזיר הטוב בהיסטוריה, אמירה לא שגרתית מאדם כמו נדאל שבדרך כלל אינו מרבה בסופרלטיבים מסוג זה.
אולם מעבר לנתונים והמספרים, המשחק הזה הבהיר מה נדרש כדי להיות הטניסאי הטוב בעולם ולזכות בתארי גראנד סלאם. עליך להיות בכושר פיזי עילאי, לאחוז בחוזק מנטאלי מופלא, ולהיות מסוגל לשחק טניס ברמה הגבוהה ביותר שאפשרית במשך שעות על גבי שעות. ג’וקוביץ’, חשוב לציין, שרד את המשחק הזה פחות מ-48 שעות לאחר שניצח את אנדי מארי בחמש מערכות מפרכות לא פחות בחצי הגמר, במשחק שבוודאי היה נכנס לרשימת המשחקים הגדולים בעשור בכל עשור אחר.
זו המורשת האמיתית של ג’וקוביץ’ ונדאל וגם של פדרר ומארי: כדי להיחשב לטיטאן טניס עליך להיות גדול מהחיים. אין מקום לטעויות ולמזל. בגמר אליפות אוסטרליה 2012 הוצב רף קרוב לבלתי אפשרי שעיצב את העשור כולו, וכן את המורשת של הטניסאים הטובים ביותר ששיחקו אי פעם בסבב.
