אליפות סוף העונה שתצא לדרך מחר (ראשון, 15.11) בלונדון ראויה לציון לא רק כי היא נועלת את עונת הטניס המשונה ביותר בהיסטוריה, אלא גם כי היא האחרונה מסוגה שתערך בלונדון.
אצטדיון ה-O2 מארח את אליפות סוף העונה מאז שנת 2009, ועבור אוהדי הטניס הצעירים יותר הזיווג בין התחרות לבין אתר הטורניר נראה בוודאי נצחי. מובן שלא כך הדבר: התחרות הזאת מתקיימת – בגלגולים שונים ומשונים – מאז 1970. עד 1989 אליפות סוף העונה של ה-ATP התחרתה עם טורניר אחר בעל פורמט זהה בשם ה-WCT Finals, שהיה יוקרתי פחות או יותר באותה המידה ושיחקו בו אותם שחקנים. הבעלות היחידנית של הטורניר על משבצת “הטורניר החמישי בחשיבותו בסבב” התחילה ב-1990.
בנוסף לגלגולי הטורניר והמיתוגים השונים שלו, גם הזירות התחלפו תדיר. הוא התקיים לראשונה בטוקיו ונדד בין כמה זירות עד שהשתקע במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, שם התקיים במשך 13 שנים תמימות בין סוף שנות ה-70 לסוף שנות ה-80. השנים בניו יורק, במיוחד עד אמצע שנות ה-80, נחשבות לתור הזהב של אליפות סוף העונה וגם של עולם הטניס בכלל עד להגעתם של סמפראס ואגאסי ולאחר מכן של פדרר ונדאל.
בתחילת שנות ה-90, עם איחודם של ה-WCT וה-ATP תחת מטריית ה-ATP, אליפות סוף העונה הפכה כאמור לטורניר החמישי בחשיבותו בסבב עבור כל באי עולם, מותגה מחדש כ-ATP Tour World Championships ונדדה לגרמניה. היא התקיימה בפרנקפורט בין 1990 ל-1995 ובהאנובר מ-1996 עד שנת 1999. השנים ההן גם היו הצלחה. הגרמנים הם אוהדי טניס גדולים, ובתחילת שנות ה-90 הטניס הגרמני היה בשיאו עם הצלחתם של בוריס בקר ומיכאל שטיך. עד סוף שנות ה-90 הטניס הגרמני דעך, תקופת סמפראס, אגאסי ושות’ הגיעה לדמדומיה והסבב עבר מיתוג מחדש. עכשיו הטורניר נקרא Masters Cup.
כאן קיבלו ה-ATP החלטה שבדיעבד נדמה לי שהתחרטו עליה: ההחלטה שהטורניר ינדוד בין מיקומים שונים כדי להפיץ את בשורת הטניס בשווקים חדשים או חדשים-ישנים. האליפות הייתה הצלחה בליסבון שבפורטוגל, בעיקר בזכות גוגה קוורטן דובר הפורטוגזית שזכה בתואר באותה שנה, ולאחר מכן הובאה לסידני הרחוקה, שם זכה יואיט המקומי. הטורניר בשנגחאי ב-2002 נחשב להצלחה מסחררת במיוחד שכן היה אירוע הטניס הגדול הראשון בסין, אבל השנים ב-2003 ו-2004 ביוסטון היו נוראיות. היו שם אמנם שני משחקים משובחים שנכנסו לדברי הימים של הטורניר – זה בין פדרר לאגאסי בשלב הבתים ב-2003 וחצי הגמר בין פדרר לסאפין ב-2004 (אגב הטענה שפדרר שיחק באותן שנים מול קונוסים, אתם מוזמנים לראות בהיילייטס כמה קשה לעבור קונוס) – אבל הקהל לא הגיע והגשם הלם ודחה משחקים. החזרה לשנגחאי ב-2005-2008 גם היא לא הוכיחה את עצמה. הקהל הסיני השאיר קרחות ביציעים ולא כל כך הבין את הסיפור הזה של טניס. רק לאחר שנים של קיום טורניר מאסטרס באותה זירה, נראה שמתפתחת תרבות של אהבת והבנת טניס בבירה המסחרית של סין.
אני חושב שמטרת אליפות סוף העונה אינה “חינוך” הקהל או אפילו פריצה לשווקים חדשים. מטרתה להיות ה-אירוע בה”א הידיעה של סבב הגברים מחוץ לתארי הגראנד סלאם, ולהראות לעולם עד כמה טניס הוא אדיר ופופולרי. במובן הזה הטורניר בלונדון היה הצלחה כבירה, ולכן נשאר בבירת אנגליה במשך תריסר שנים, יותר מאשר בכל מקום אחר מלבד מדיסון סקוור גארדן. תפוסת הקהל באצטדיון היא 17,500 אוהדים – יותר מאשר בכל אצטדיון טניס אחר במהלך העונה מלבד אצטדיון ארתור אש בכבודו ובעצמו – והאנגלים מילאו את המגרש בכמות מרשימה כמעט בכל משחק ובכל שנה, לרבות שלב הבתים. אין הרבה ערים בעולם בהן דבר כזה אפשרי.
יצא לי להיות בטורניר באופן אישי בשנה הראשונה שלו ב-2009. זו הייתה חוויה מיוחדת, בין היתר כי זו הייתה השנה האחרונה בה פדרר סיים את העונה במקום הראשון בעולם. מצד שני, ראיתי גם את חלק מהדברים שהפכו לדעתי את חוויית הצפייה בלונדון לטובה אבל רחוקה ממצוינת. ראשית, הקהל כולו מוחשך לחלוטין במהלך המשחק. אני מניח שזה על מנת להעניק חוויית צפייה טובה ומגניבה לצופים בטלוויזיה, אבל במקביל ההחשכה יוצרת תחושה בקהל כאילו יושבים בתאטרון. קשה מאוד לצאת מגדרך בתור אוהד כשאתה יושב בחושך, מבודד מיתר הצופים בקהל, ואפילו השחקנים לא ממש רואים אותך. זה מוסיף לכך שבריטים מחתך האוכלוסייה שהולך לצפות במשחקי טניס (ורוכש כרטיסים מאוד-מאוד יקרים) ממילא אינם אלה שמרימים בדרך כלל חגיגות גדולות.
שנית, ואולי חמור מכך, האווירה והמגרש בלונדון לא היו חומר שאפשר משחקי טניס יוצאים מגדר הרגיל. אני לא ממש יודע להסביר למה, אבל במהלך אחד עשר שנות הטורניר הקודמות כמעט לא היו משחקים מדהימים ממש באליפות סוף העונה, למעט שלושה: נדאל נגד מארי ב-2010, פדרר נגד ואוורינקה ב-2014 ותים נגד ג’וקוביץ’ ב-2019. היו עוד כמה משחקים טובים, אבל יחסית למעמד הרם ולסוג הטניסאים שמשחק בלונדון, במהלך מרבית השנים ראינו יותר מדי משחקים משעממים, חד צדדיים או רוויים בטעויות. השנה שעברה, אגב, הייתה הטובה מכולן מבחינת איכות הטניס, אבל היא בולטת לטובה על רקע יתר השנים.
האם זו התאורה המוזרה? הקהל המרוחק? מהירות המשטח (איטית יחסית לאולם)? העובדה שהעומס על טניסאי הצמרת גדל בעשור האחרון והם מגיעים ללונדון עייפים ופצועים? קשה לדעת. מכל מקום, בעוד שמהבחינה המסחרית לונדון הוכיחה את עצמה כעיר מארחת מושלמת עבור אליפות סוף העונה, בתור אוהד אני שמח שתמו שנות לונדון.
התחנה הבאה של אליפות סוף העונה, עד לשנת 2025 לפחות, היא טורינו שבאיטליה, שם אצטדון גדול מידות (יכיל לפי הדיווחים כ-16,000 אנשים) יארח את אליפות סוף העונה. טורינו אמנם ממוקמת בצפון איטליה, חלק ארץ עשיר וחובב ספורט במיוחד, אבל היא אינה לונדון. ימים יגידו האם הקהל ימלא את האצטדיון. חשוב לציין שבעוד שלונדון נהנתה מפריחה עצומה של הספורט בזכות פדרר, נדאל וג’וקוביץ’, השנים הבאות בסבב צפויות להיות שנות הפרידה מתור הזהב של העשור וחצי האחרונים ונראה באופן טבעי ירידה מסוימת בפופולריות של הענף. מצד שני, המעבר לטורינו צפוי לקרות יחד עם עלייה לגדולה של מספר טניסאים איטלקים שנראים בדרכם הבטוחה לצמרת: מתאו ברטיני, לורנצו מוסטי וכמובן יאניק סינר, שהוא בעצמו צפון איטלקי ונראה מיועד לצמרת הגבוהה ביותר. אם האיטלקים הצעירים ישתפרו במהירות ויתקעו יתד בין שמונה הטניסאים הטובים בעולם, צפויה בטורינו חגיגה מיוחדת.
