לפרו מעלות רבות. החל מהרים מושלגים בגובה 6,000 מטרים ושרידים מתרבות האינקה ועד למריו ורגס יוסה (בלימה יש ספרייה צנועה שמוקדשת אך ורק לכתביו, הגענו אליה בטעות ונהנתי מאוד מהשלטים שתיארו את כל התפתחותו הספרותית, למרות שהכל היה בספרדית ולא הבנתי מילה, חוץ מ-“פרוס” שזה כלבים, שזו מילה שלמדתי מדורין). בקוסקו יש גם המון אוכל טעים ואם רוצים אפשר להצטלם עם לאמה או אפילו גור לאמה תמורת סכום סמלי. אגב, למקרה שתהיתם, הקקי של הלאמות חביב ולא מזיק ונראה כמו המון כדורי שוקולד קטנים. כך רחובות קוסקו נשארים נקיים יחסית, ואינם מרוצפים בחרא. ראינו בחנות מותג שוקולד בשם “קקה דה אלפקה”, שעשה שימוש בתכונות הצורניות של גללי הלאמה לצורך קידומו המסחרי, אם כי אני לא משוכנע שגללי אלפקה זהים בהכרח לגללי לאמה. כלומר, בהנחה שיש בכלל הבדל בין לאמה לאלפקה, וזו לא המצאה מרושעת פרי מוחם הקודח של ילידים שרצו להתל בגרינגוס הטיפשים.
אבל אפילו בראי כל הפלאים שמניתי, אין ספק שהפלא המפליא ביותר בפרו הוא האהבה העצומה של המקומיים לפוקימון. תרבות הפוקימון נמצאת בכל מקום. נתקלתי בה לראשונה כשהנחתי את התרמיל שלי בשדה התעופה, והדיילות התלהבו מהפיקצ׳ו שמקשט אותו. ברחוב ראשי בלימה, רוכלת הציעה למכירה כובעי פוקימון נפלאים והתלבטתי ארוכות בין כובע סקווירטל לכובע גנגר. בסוף הלכתי על כובע סנורלקס. רכשתי אותו בעשרה סולס (אחד עשר שקלים). שוטר שוחח עם הרוכלת ונזף בה על כך שהיא מכרה לי כובע במחיר מופקע. אבל אני דמיינתי את עצמי שמן וירוק ומטיח את עצמי בכבדות על עוברי אורח וידעתי שמחיר הכובע מוצדק. כובע הסנורלקס היה הצלחה גדולה עם הפרובאניים – בכל מקום אליו אני הולך אני זוכה לקבל תגובות מתלהבות. “סנורלקס!”, צעקו עלי פקידות חברת תעופה. “סנורלקס!”, התפעם מלצר במסעדה. “סנורלקס!”, עלז ילד שמן עם תסרוקת מביכה שראה אותי מסייר בין שרידים ארכאולוגיים מעל העיירה פיסאק.
ההשכלה המעמיקה של הפרובאניים בעולם הפוקימון היא מעלה חשובה. שכיח לראות התקבצות של מאמני פוקימונים במקום מרכזי בעיר, כאשר מופיע בו פוקימון נדיר. בכל חנות אלקטרוניקה או צעצועים שמכבדות את עצמן יש פרסומות למוצרי פוקימון – בין אם מדובר במשחקי מחשב או בבובות. בקניון מקומי ראינו שביום ראשון הקרוב יתקיים אירוע קוספליי בו הילידים יתחפשו לפוקימונים ויגיעו בהמוניהם לקניון כדי להשתתף באורגיה ענקית של פוקימונים (אורגיה מטאפורית כמובן, בפועל מדובר במפגש שאינו בעל אופי מיני).
אז אמנם רחובות פרו רועשים ומלוכלכים, וישנם פערים גדולים מאוד בין עשירים לעניים, והכבישים במצב לא מזהיר והמאכל הלאומי הוא בשר שרקנים (בחיי), אבל למרות כל מגרעותיהם, אני גאה לספק פרנסה לתושבי מדינה שיודעים מה נכון וחשוב בחיים.
(בתמונה: אני בעיצומו של התקף בחנות מקומית משובחת)
